"קרב חיינו"

תגובת הפרקליטות לסרט "קרב חייו" על פרשת גל הירש, מלמדת לא מעט על התרבות הארגונית הקלוקלת בארגון הזה. לא הייתה בתגובת ה"מאשימה" שום הבעת הזדהות עם הסבל האישי של גל או משפחתו, שום התנצלות על התארכות ההליכים, שום התייחסות לזכות החפות שעומדת לנאשם ובוודאי ששום הרהור שני על הגשת כתב האישום.

צריך להיות טיפש גמור או תמים ללא תקנה כדי להאמין לטענות הפרקליטות שמדובר בחקירה עניינית ולא בסיקול ממוקד של מועמד למפכ"לות וצריך להיות אדם חסר לב במיוחד כדי לא לרחם על גל הירש ועל משפחתו שמצאו עצמם ניצבים מול ארגון דורסני וחסר מעצורים שהפך את האמת והצדק במערכת המשפט בישראל למוצר נדיר.

ועם זאת, אני חולק על אלו שטוענים שהפרקליטות בישראל מתנהגת כארגון פשע. אמנם, בדומה לארגוני פשיעה, הפרקליטות (לכאורה) פועלת בניגוד לחוק, נוקטת שיטות של הפחדה ואיומים, תופרת תיקים ומפעילה אלימות מוסדית לא מבוקרת כנגד אלו שמתנגדים לדרכה ולחבריה, אולם בניגוד לארגוני פשע רגילים שפועלים בעיקר להשגת מטרות חומריות, הפרקליטות "שלנו" פחות מונעת משיקולים חומריים והרבה יותר משיקולים אידאולוגיים.

בראש הפרקליטות עומדים אנשים ערכיים וחדורי מטרה שרבים מהם חסידים קנאים של דת "שלטון החוק". לכן, הפרקליטות, שחותרת להשגת יעדים פוליטיים דומה הרבה יותר לארגון טרור מאשר לארגון פשע רגיל. זה אולי המקום להדגיש שהפרקליטות "שלנו" אינה גוף עצמאי או מבודד, אלא זרוע ביצועית של מדינת העומק ולכן גם אינה פועלת בחלל ריק אלא בשיתוף פעולה הדוק עם הזרועות הנוספות: הפקידות הלא נבחרת, העיתונות המגויסת, בית משפט הגבוה ל"צדק" וה"אליטות".

במשך עשרות שנים מתקיים בארץ מאבק חשוב וגורלי על דמותה וגבולותיה של מדינת ישראל. המאבק הלגיטימי הזה שהחל הרבה לפני קום המדינה ועדיין נמשך, לובש ופושט צורה: החל מברית שלום מול הציונים, דרך עולים חדשים מול ותיקים, אשכנזים מול ספרדים, שמאל מול ימין, ישראל הראשונה נגד השנייה, רל"בים נגד ביביסטים ולאחרונה תומכי מדינת לאום יהודית נגד הדוגלים במדינת כל אזרחיה. לכאורה, המאבק הוכרע בקלפי ורוב אזרחי ישראל בחרו במדינה יהודית ודמוקרטית. ברם, נותרו במדינת העומק לא מעט גורמים שאינם מכבדים את הכרעת הרוב ובכללה את זכותו של הציבור להכריע בשאלות היסוד ובזכותם של נציגי ציבור נבחרים לקבוע ולנהל מדיניות. הפרקליטות היא אחד מאותם כיסי התנגדות ואל שיטות הפעולה המצמררות שלה התוועדנו לאחרונה בזכות "תיקי האלפים" ופרשיות כמו זו של גל הירש.

פרקליטות שאיכפת לה מאמון הציבור, שמאמינה בצדקת דרכה, שמוכנה להודות בטעויות, ללמוד ולהשתפר, פרקליטות שמגיעה עם לב פתוח וידיים נקיות הייתה מכה על חטא או לכול הפחות יוזמת חקירה חיצונית. אבל, מה שהיה לדוברי הפרקליטות להגיד הוא שהסרט הוא "חד-צדדי ומגמתי", ציון אפס במודעות עצמית. בשקט, בשקט, כמעט בלי שנשים לב, צמחה בחצר האחורית שלנו מפלצת שלטונית, אנטי דמוקרטית שבמקום להגן עלינו, לשרת אותנו ולדאוג לזכויותינו, עוסקת בזריעת פחד, תקיעת מקלות בגלגלי הדמוקרטיה וריגול ורדיפה אחרי אזרחים שלווים.

אותו מכשיר שליטה משוכלל, קטלני וחשאי שבנו האליטות, משמש אותם להשליט טרור ופחד על אנשי ציבור לרבות ראשי ערים, חברי כנסת ושופטים ובאמצעותו סללו כביש עוקף דמוקרטיה, אמצעי לעקוף את רצון הבוחרים ולסקל את הכרעת הרוב. אותו מיעוט שאוחז בעמדות מפתח שלטוניות לופת גם את כולנו בגרוננו. נקודה אחת לזכותם. הם לא עושים זאת מתוך כוונה רעה, הם באמת ובתמים משוכנעים בצדקתם, חוכמתם, עליונותם האינטלקטואלית והמוסרית עלינו האנשים הפשוטים. לשיטתם, הם עושים זאת לטובתנו ובשבילנו ולצערם אנחנו לא מבינים זאת. לכן הם נפגעים כל כך כשאנחנו באים אליהם בטענות. לכן שום נימוק הגיוני לא יכול לסדוק או לחדור את מעטה ההיבריס שעוטף אותם. לכן הדרך היחידה לחולל שינוי אמיתי בפרקליטות הוא לכפות אותו מבחוץ. להרוס ורק אז לבנות מחדש.