אני מחזיק את ראשי בין כפות ידיי ולא מאמין למשמע אוזניי אודות הדיונים המתקיימים בכל מקום כמעט במדינת ישראל אודות הזכות הבסיסית של אזרח להניף דגל במדינתו. מסע ההפחדה, זריעת הפאניקה, תרחישי האימה נוטעים מורך לב בקרב עם ישראל ובכך מעניקים רוח גבית לארגוני הטרור אשר זו מטרתם.
ריקודגלים של אלפי יהודים, חסרים עוד אלפים שאינם חובשי כיפה, בלב מדינת ישראל, בעיר הבירה, הוא נושא לדיון בניגוד לכל היגיון ושכל ישר. שוו בנפשכם האם היה מתקיים דיון מסוג זה בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בארה"ב, בכל מדינה דמוקרטית בעולם, האם ייתכן דיון כזה? התשובה היא, לא. רק במדינתו היחידה של העם היהודי, חוששים מהטרוריסטים, קשובים למהרסים מבית, פועלים למנוע, לצמצם, להגביל, להסכים למצעד עם פחד גדול בלב, לפרוס מערכות הגנה, לגייס מילואים. היש עוד מדינה בעולם שנערכת באופן הזה במצעד דגלים שלה? אין.
השנה, בניגוד לחולשה שהפגינה הממשלה הקודמת בשנה שעברה, החליטה ההנהגה הישראלית על-אף החברים המוסלמים, האנטי ציונים והפוסט ציונים המשתתפים בה, לא להיכנע לטרור ולקיים את צעדה בתוואי אשר מתקיים מזה חמישים וארבע שנים. על החלטה זו היא ראויה לכל שבח ומחמאה, החלטה אשר הייתה אמורה להתקבל באופן הטבעי והברור ביותר, אך מתפרשת היום כהחלטה אחראית ואמיצה.
האיומים לירי טילים, להתבצרות במסגד אל-אקצה, בהבערת הערים המעורבות, בהטלת אימה, פחד ומורא על האזרחים היהודים במדינת ישראל היא גם הזדמנות. הזדמנות לשנות את מאזן האימה, את כללי המשחק, להחזיר את המושכות ולעבור מהתגוננות להתקפה. זו הזדמנות חד-פעמית להנהגה הישראלית אשר בוודאי תזכה לרשת ביטחון מכל חברי הבית הציונים אם תחליט לא לאפשר עוד למגן את עצמנו לדעת מפחד הטרוריסטים. המחיר שייגבה מהם, יהיה כל כך קשה וכואב עד שיהרהרו שוב, אם לפגוע באזרחי מדינת ישראל.
הוא הדין בערים המעורבות. הטיפול התקיף, הברור והמהיר, יבהיר למי שהאמינו כי מדינת ישראל ויתרה על מעמדה כמדינה ריבונית, שהמשילות חזרה. ידע האויב מבית ומחוץ כי ההרתעה חזרה במלא עוצמתה. המשילות שבה, האחריות הלאומית והחובה המוסרית של ההנהגה הישראלית לביטחון אזרחיה, ברורה ומוחלטת. השיח במדינת ישראל חייב להשתנות. יש לנו את הצבא החזק במזרח התיכון, צריך רק להפעיל אותו מכוח צדקתנו המוסרית, בתבונה ובשיקול דעת.
לא שעות חרדה אימה ופחד, לא שעות נהי ודכדוך, כי אם שעת שמחה על ששבנו לארצנו, נטענו כרם, הקמנו בית ויש לנו דגל. ביום ירושלים ובכל יום מותר לכל אזרח במדינת ישראל להניף את דגל המדינה, בכל שכונה, רחוב, סמטה, בעוז ובגאווה. לא ניתן לקפל את הדגל של מדינת ישראל. מי שיתעקש להניף דגלי אויב, מכל סוג שהוא, חייב לשלם מחיר משמעותי, מחיר כואב, מחיר שיבהיר לו באופן הברור והפשוט שיש הנהגה במדינה היהודית דמוקרטית.
הר-הבית בידנו, כמעט, בעירבון מוגבל, עם הגבלות וסייגים, חלקם הזויים בכל מדד, אך על-אף כל אלה, הוא בידנו. ביום ירושלים, למרות האיומים, למות המחירים, למרות הייסורים, נניף בגאון את דגלי מדינת ישראל, בשערי ירושלים בסמטאותיה, נרקוד ונשיר, "ושבו בנים לגבולם, ירושלים הבנויה מדור לדור".
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
