דוח הריבונות בהר-הבית

הר-הבית הוא המקום המקודש ביותר לכל יהודי עלי אדמות. מדינת ישראל מתנכרת ומתכחשת לריבונותה בו ובכך היא מעניקה רוח גבית לטרור. קיימת קונספציה שגויה כללית כאילו איומי המוסלמים ומאבקם המתלהם בהר-הבית נובעים על-רקע דתי. טעות מוחלטת. מדובר במאבק לאומי פוליטי על הריבונות בהר-הבית.

שטחו של הר-הבית כ-144 דונם. החלק המקודש ליהודים הוא בערך כמחצית מהשטח הזה (500 אמה על 500 אמה שהם בערך כ-70 דונם) ונמצא במרכזו. מתוכם שטח העזרה, שהוא השטח היחידי שאסור ליהודים בכניסה אליו, גודלו בערך עשירית מהשטח המקודש, או כ-7 דונם.

מי שמכיר את הר-הבית ומבקר בו בקביעות יודע כי האזור המקודש ליהודים - הרמה עליה ניצבת כיפת הסלע (ועל כן הם אינם מבקרים בה אלא מסביבה) אינו מסגד כלל. מסגד אל-אקצה נמצא בדרום הר-הבית על החומה הדרומית שלו, וכך גם שני המסגדים הנוספים שבנו המוסלמים ללא היתר מתחת לאדמה - מסגד אל-אקצה הקדום והמסגד המרוואני. שלושת המסגדים, אשר ביחד יוצרים את המסגד הגדול ביותר במזרח התיכון, נמצאים באזור שאינו מקודש כלל ליהודים בדרום הר-הבית, ואין ליהודים כל אינטרס לבקר בו.

בחודש רמדאן האחרון (שחל בחודש ניסן, מאחר שהחודשים המוסלמיים והיהודיים הם חודשי ירח) התברר כי המוסלמים אגרו אבנים, בקבוקי תבערה ואף שיחקו כדורגל בתוך מסגד אל-אקצה - דבר שרחוק מקדושה כרחוק מזרח ממערב.

הר-הבית נקרא בערבית אלח'ראם א-שריף. כיפת הסלע נקראת - קובת א-צחרה. בשנים האחרונות מנסים המוסלמים לטעון כי "מסגד אל-אקצה" מתייחס לכל רחבת הר-הבית. זו טענה פוליטית שיקרית, אבסורדית וחסרת כל בסיס היסטורי או דתי. מסגד אל-אקצה היה מאז ומעולם המבנה בדרום הר-הבית. רחבת הר-הבית אינה מסגד ואינה יכולה להיות מסגד. המוסלמים מנהלים בה פיקניקים, מקימים בה אוהלים ומשחקים בה משחקי כדור. המוסלמים, אשר חולצים נעליים בכניסה למסגד, עושים זאת רק בכניסה למבנה מסגד אל-אקצה הנמצא על החומה הדרומית של הר-הבית, ולא בכניסה לרחבת הר-הבית.

חוסר הבנה

מצד שני, השליטה על רחבת הר-הבית היא לב הסכסוך הריבוני של המוסלמים בהר-הבית. להשקפתם, אם הם יסלקו את היהודים וישלטו בהר-הבית, ובמיוחד על כיפת הסלע שהוא המקום המקודש ביותר ליהודים בעולם, הם יצליחו לסלק את היהודים מארץ ישראל. "השולט בהר שולט בארץ" בגרסה הערבית. זו הסיבה שבכל התמונות של הר-הבית אצל מנהיגים ערביים, רואים אך ורק את כיפת הסלע אך לא את מסגד אל-אקצה. כיפת הסלע היא סמל המאבק הריבוני של הערבים ביהודים. מאותה סיבה גם כל ההפגנות בהר-הבית, תליית הכרזות והנפת דגלי הח'מאס וארגוני טרור אחרים נעשים תמיד באזור כיפת הסלע - שם מתנהל המאבק על הריבונות בהר-הבית.

ממשלות ישראל לדורותיהן עשו אינספור טעויות בנוגע לריבונות המדינה בהר-הבית, כתוצאה מבורות, רשלנות, חוסר הבנה ואי התמצאות בהר-הבית ובצד המוסלמי בו מחד-גיסא, ואדישות לאובדן השליטה בהר, מאידך. אולם בשנים האחרונות הגלגל מתהפך לאט-לאט, בעיקר בעקבות הנוכחות היהודית הדתית המתגברת בהר-הבית. הטעויות החלו כמובן אצל משה דיין, שמסר ב-1967 את המפתחות להר-הבית לווקף המוסלמי בהנחה שהם יטפלו במסגדים ואילו מדינת ישראל תשלוט במקום כריבון. מהר מאוד החלו הסכסוכים על השליטה ברחבת הר-הבית, על הריבונות בהר.

לא נלאה בתיאור היסטורי של הטעויות של ישראל בהר-הבית, אך נתאר את המצב העכשווי: משטרת ישראל נמצאת בתוך הר-הבית ואוכפת את החוק והריבונות רק כאשר יהודים נמצאים בהר-הבית - 5 שעות ביום בימים א-ה בלבד. משמע: רק ב-15% מהזמן מדינת ישראל ריבונית בהר-הבית. בשאר 85% מהזמן שולט בהר-הבית הח'מאס, אשר הפך את הר-הבית לבסיס הסתה, התארגנות ויציאה לפיגועים, שלא לומר בסיס טרור לכל דבר.

מאחר שהח'מאס, בגיבוי ירדן, שולט בהר-הבית ברוב מכריע מהזמן, בעוד שהמשטרה מסולקת מההר בהוראת ראש הממשלה (כולל מתחנת המשטרה הנמצאת על הר-הבית אשר הועלתה באש מספר פעמים) הוא מנסה, ביחד עם שאר ארגוני האיסלאם הקיצוני, להגיע לשליטה של 100% בהר-הבית ולסלק משם לחלוטין את מדינת ישראל. זו "התוכנית הירדנית" שהוצגה על-ידי מלך ירדן לנשיא ארה"ב. תוכנית זאת סותרת את הסכם השלום של ישראל עם ירדן הקובע ששתי המדינות יכבדו את ריבונותן הדדית, כאשר הגבול הבינלאומי ביניהן הוא נהר הירדן.

הסכם השלום עם ירדן העניק לירדנים מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאיסלאם בלבד. רחבת הר-הבית אינה מקום קדוש לאיסלאם ועל כן לא אמורה להיות לירדנים כל מעמד בה. אולם העובדה כי משטרת ישראל אינה נמצאת ברחבת הר-הבית 85% מהזמן, יצרה ואקום ריבוני, אשר גרם לירדנים לדרוש את הכפלת את כוח הווקף בהר-הבית ואת סמכויותיו, תוך פגיעה חמורה בריבונות של ישראל. הענקת סמכויות ריבוניות לווקף הירדני בהר-הבית ב-85% מהזמן, המקורב כיום ונשלט חלקית על-ידי הח'מאס, סותר מהותית את הוראות סעיף 6 בחוק יסוד ירושלים בירת ישראל האוסר מפורשות העברת סמכויות לכל גורם זר בירושלים: "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום עיריית ירושלים".

אגדה אורבנית

הפקרת הריבונות בהר-הבית על-ידי מדינת ישראל, היא הגורם הישיר להתפרעויות המוסלמים בו בחודש רמדאן האחרון, כמו גם לשרשרת הפיגועים אשר התארגנו ויצאו מהר-הבית. בין אלה נזכיר את הפיגוע בהם נרצחו השוטרים האיל סתאווי וכמיל שנאן ב-2017, הפיגוע שבו נרצח אלי קיי השנה ועוד עשרות פיגועים בהסתיימו בנס ללא קורבנות בנפש. השלכה אבסורדית נוספת להפקרת הריבונות בהר-הבית היא הגבלת הגישה של יהודים להר-הבית כמקום הקדוש ביותר להם ב-85% מהזמן, בסתירה להוראות חוק יסוד ירושלים וחוק השמירה על המקומות הקדושים.

ה"סטטוס-קוו" בהר-הבית לפיו המוסלמים מתפללים והיהודים רק מבקרים הוא אגדה אורבנית אנכרוניסטית, שלמעשה מעולם לא הייתה קיימת או מעוגנת בדין. במשך שנים רבות יהודים כמעט לא עלו להר-הבית (עקב שמועה על איסור הלכתי הנובע בעיקר מבורות בנוגע למיקום העזרה במקדש) והחלטה של ועדת השרים למקומות הקדושים באוגוסט 1967 אשר נגעה נקודתית בכוונה של הרב גורן להתפלל בהר-הבית בשבת "נחמו" באותה שנה.

מכל מקום, בג"ץ ביטל רשמית את איסור התפילה ליהודים בהר-הבית מ-1993 (ובעשרות פסקי דין שניתנו מאז). בשנת 2017 קבעה הממשלה (הקבינט) כי המדיניות שלה בהר-הבית היא חופש פולחן לבני כל הדתות באבטחת המשטרה. לאור זאת ופסיקות בג"ץ בנושא, נאלצה המשטרה בשנים האחרונות לאפשר תפילות במניין לעשרות אלפי היהודים העולים להר-הבית במטרה להתפלל בו מדי יום. היבט פסול נוסף של ההפקרות הריבונית בהר-הבית נחשף כאשר המשטרה מובילה את היהודים הדתיים בהר-הבית בקבוצות שגודלן מוכתב על-ידי המשטרה, בשביל צר ובקצב המוכתב על-ידי השוטרים כאילו היו עדר של בהמות. מדובר בהתעמרות גזענית, בלתי אנושית ובלתי חוקית ביהודים דתיים.

בהר-הבית קיים כלל פשוט מאד, שהוכח עשרות פעמים ב-100 השנים האחרונות: מי שמפגין חולשה חוטף טרור, פיגועים, טילים, התפרעויות. מי שמפגין כוח - משליט סדר וביטחון. דוגמה קטנה רק מהחודשים האחרונים - בשבת הראשונה של רמדאן הערבים התפרעו בהר-הבית וזרקו אבנים על הכותל המערבי. המשטרה נאלצה לפרוץ בכוח להר, לא רק לרחבת הר-הבית, אלא גם לתוך מסגד אל-אקצה בו הם התבצרו ואגרו אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה. 781 ערבים נעצרו וכתוצאה ישירה מכך בכל חודש רמדאן שרר שקט יחסי בהר-הבית. בסוף רמדאן, כאשר המשטרה מנעה כניסת יהודים להר-הבית - הם החלו בשרשרת איומים שלא לחדש את הכניסה. ביום העצמאות המשטרה הפגינה כוח ואפשרה לכאלף יהודים להיכנס להר-הבית - לא נזרקה עליהם אבן אחת.

דוגמה בוטה יותר - בין השנים 2000 - 2003, כאשר מממשלת ישראל אסרה על-כניסת יהודים להר-הבית, התחוללה האינתיפאדה השנייה שבה נרצחו יותר מ-1,000 יהודים. עם חזרת היהודים להר-הבית - 2003 - דעכה האינתיפאדה השנייה במהירות. ישנן עוד עשרות דוגמאות כאלה המוכיחות כי בהר-הבית המדינה חייבת להפגין כוח, ולא חולשה. עוד טעות סדרתית של מדינת ישראל היא סירובם של ראשי המדינה - סמלי השלטון - לבקר בהר-הבית. עד שנשיא המדינה, ראש הממשלה והשרים הבכירים לא יבקרו בהר-הבית, שהוא המקום המקודש ביותר ליהודים, לא ניתן לומר כי ישראל היא מדינה יהודית, דמוקרטית וריבונית בהר-הבית. הפחד בקרב הפוליטיקאים ובתי המשפט מהר-הבית, מחליש את מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, הן בקרב מדינות ערב והן בפני שאר מדינות העולם, מעבר למתן רוח גבית לטרור.

הר-הבית בידינו

יש כאלה המכנים, מתוך בורות, פחדנות, ודעות פוליטיות ברורות את הר-הבית כ"חבית חומר נפץ". אכן, עבור מי שמעולם לא ביקר בהר-הבית הוא יכול להיראות מאיים. אבל כמו שעבור כל חבלן "חבית חומר נפץ" אינה בעיה אלא מאגר של חומר גלם שימושי, כך גם לכל אחד המכיר את הר-הבית ומבין את התהליכים בו, אין הפתעות בהר-הבית. החזק שולט.

הר-הבית הוא שטח מפתח למדינת ישראל ולעם היהודי. ההפקרות הריבונית בהר-הבית הפכה אותו לחממה לטיפוח הטרור, והיא חייבת להיפסק. במוקדם או במאוחר, הממשלה תיאלץ להורות למשטרה לקיים נוכחות ואכיפת חוק רצופה בהר-הבית 24/7, כמו בכל מקום במדינת ישראל. כך גם תתאפשר גישה חופשית להר-הבית לבני כל הדתות, ותופסק התעמרות המשטרה ביהודים הדתיים המתפללים בהר-הבית. רק אז תוכל מדינת ישראל לומר לעצמה, ולכל העולם, כי "הר-הבית בידינו".