דופק לב מואץ

לזוג ישראלי שנפטר בלוס אנג׳לס בשיבה טובה הייתה ספריה ענקית, והם חיפשו מקום לו יוכלו לתרום את הספרים. איש לא רצה בהם. מסתבר שבימינו הביקוש לספרים פשוט אינו קיים. מישהו חשב על הקונסוליה, ואני גיחכתי: אם אי-פעם ביקרתם בקונסוליה הייתם מבינים שאם היעוד הוא הנגשת הספרים לציבור הרחב, הרי שזה בדיוק המקום ההפוך מהמבוקש. מישהי הציעה ספריה בואלי, שם יש הרבה מאוד ספרים בעברית, כמו גם קוראים למכביר. ועוד מישהו חשב על מרכז קהילתי, המקום הטבעי עבורם, אך מסתבר ששם התנו תנאים ולא היו מעוניינים.

הגיעה המגיפה הגדולה לפני שלוש שנים, וההתעניינות בספרים התחזקה. עד כמה זה יחזיק מעמד, איני יודע, אך אני מעדיף להחזיק ספר ביד מאשר לדפדף על המסך הקטן במכשיר שבידי. דברים משתנים, היום אפילו הדתיים-חרדים לא מחזיקים יותר ספר תהילים כי אם משתמשים בטלפון החכם, ואני עדיין מהדור הישן. הרגלים שאינם עוזבים (כך גם עיתון שמלכלך את ידי ואני מקפיד לקרוא וליהנות ממנו יותר מאשר בגליון דיגיטלי).

בארץ אלפי ספרים חדשים רואים אור מדי שנה בשנה. מסתבר שעם כל הקידמה, אנחנו עם משונה, עם שאוהב לקרוא (וסופריו אוהבים לכתוב), שאוהב את שבוע הספר ושמעריך ספרות טובה. למעשה, ספרות מסוגים שונים ומשונים, והמבחר עצום, אפילו יותר ממגון הדעות הגורם לנו לסחרור מתמיד (רואים אתם, אין זו השכונה בה אנו גרים, כי אם אנחנו עצמנו שגורמים לכך!)

ואצלי, כאן בעיר המלאכים, מאות ספרים בעברית. כל אימת שאני מבקר בארץ, אני חוזר עם מבחר ספרים (שנכתבו בעברית), והם מצטברים ומצטברים, ולמרות שאני משאיל ספרים לחברים (משום מה הספרים לעיתים רחוקות בלבד חוזרים אלי), הייתי מעדיף שהם יהיו נגישים הרבה יותר, אך כאמור, למוד נסיון אני, וקטן אמונה לפיכך.

את ספריו של מישקה בן-דוד תמיד אהבתי. איני יכול לציין ולו את פרטי ספר אחד שלו, אך קראתי כמה מהם, ופשוט נשארה הרגשה טובה. שמו מתקשר אצלי עם הנאה מקריאה. כך כשהתחלתי לקרוא את ספרו "הכריש", התאכזבתי בתחילה. יותר מדי שחקנים, יותר מדי פרטים, מושגים ומילים שאיני מכיר (בעברית), שעיקרם קשור לצוללת. אך עד מהרה נקלעתי לעין הסערה. חדירה ממנהרה תת-קרקעית מעזה. כיבוש ישוב. הוצאה להורג של הגברים, לקיחת הנשים והילדים כבני ערובה. צעדת המונים לעבר גבולות ישראל ומשם פנימה, כשבתוך ההמון יחידות מאומנות היטב של האויב. כיבוש דרום הארץ - אשקלון נפלה, פאתי אשדוד, התקדמות לעבר ראשון לציון.

דמיון מתערבב במציאות

כל זאת ברקע הסכם שלום ההולך ומתגבש, או-טו-טו הולך להחתם, ונשיא אמריקני הנחוש בדעתו שדבר לא יעצור בעדו, אף לא אחד מהצדדים, מלהשיג את היעד הנכסף. כחלק מהסכם השלום, ישראל העבירה את כל הנשק הגרעיני שבידה למשקיפים בינלאומיים, למעט כמה פצצות גרעיניות אותן היא הצליחה להעמיס על צוללת חדשה שזה עתה הסתיימה בנייתה בגרמניה (בן-דוד לא כלל את נתניהו ותיק הצוללות משום מה). גיבור הספר הוא מפקד הצוללת, ואיתו הצוללת "הכריש" שהיא נשק יום הדין של מדינת ישראל. אם הכל נכשל ומדינת ישראל תמצא עצמה בפני השמדה מוחלטת, מפקד הצוללת וסגנו צריכים לפתוח את פקודת יום הדין ולפעול בדיוק כפי האמור בה.

סופר אחר האהוב עלי מאוד (עד לאחרונה) הוא דניאל סילבה וגיבורו גבריאל אלון, ראש המוסד, שגורל מדינת ישראל לוחץ עליו ללא הפסק. פעם, בילדותי, הייתה זו חסמב"ה (חבורת סוד מוחלט בהחלט). בעשור האחרון דניאל סילבה. מה עושה סילבה? מספר לנו פשוט מה שמתרחש במציאות, ואנחנו קוראים זאת בשקיקה, כי הכל מוכר, ודימיון מתערבב במציאות ומציאות בדמיון, ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו המושכים בקולמוס.

לדקה נראה לי שבן-דוד משתמש בצורת היצירה של סילבה, ופשוט כולל בתרחיש ה"דמיוני-בדיוני"-לכאורה שלו את המציאות. הלא גם חמאס וגם חיזבאללה חדרו ארצה וחטפו חיילים, ושני הארגונים בנו פלאים הנדסיים של מנהרות בעומק של בניין בן ארבע וחמש קומות מתחת לאדמה, באזורים בהם המומחים הישראלים טענו שהדבר פשוט לא ייתכן שהמליצו לתושבים ששמעו מהלך חודשים קולות חפירה לקחת תרופות הרגעה. בסוריה שילמו להמונים לעלות על הגבול, בצעדות אליהן הביאו אוטובוסים של מתנדבים, ואחדים מהם אף הצליחו לחדור ארצה (לא פעם ולא פעמיים).

ממש לאחרונה חווינו כולנו את ערביי ישראל במהומות בערים כמו תל אביב-יפו, רמלה ולוד, עכו, חיפה וירושלים. הם הציתו מכוניות. ירו באנשים. בזזו. התנהגו בדיוק כמו גייס חמישי, לא כמו אזרחים שווים (רק עם זכויות אך ללא חובות) במדינת ישראל. הייתה זו קריאת השכמה לרבים - ויש מעטים בארץ שלא מייחלים לשלום בר קיימא ומוכנים לעשות הכל להביאו. מסתבר שבצד היהודי כך הוא, אך בצד הערבי, בעת הזדמנות נאותה, השנאה כלפינו מעבירה אותם על דעתם, והם יעשו הכל לזרוק אותנו לים ולהפטר מאתנו אחת ולתמיד - ארץ נקיה מיהודים. בן-דוד מקצין את המהומות, והמצב מדרדר לידי השתלטות מוחלטת על ערים שלמות, רצח היהודים והתקדמות לנקיון הארץ מה"יהוד".

נוסיף דברים שמוכרים לנו ממלחת העצמאות וממלחמת יום הכיפורים - כל צבאות ערב יוצאים למלחמה כוללת על ישראל, והמצב מדרדר במהירות שיא, לסכנה קיומית מוחשית. אזרחי ישראל היהודים שלא נטבחים ונרצחים בורחים ל"מדינת תל אביב." בינתיים, ממשלת ישראל "השתגעה" (קרי הגיבה כנדרש) - כמו שקרה, לדוגמה, בעזה, בשל המלחמה הא-סימטרית, וסרוב העולם להשתמש באותו קנה מידה כלפי ישראל וכלפי אויביה. כל מה שהאחרונים עושים הוא מוגבל, נכון, נבון, מובן ואפילו מקובל, בעוד שלישראל אסור להגיב, כי כל מה שהיא עושה - ולו הצעד הפעוט ביותר - הוא בלתי פרופרציונלי בעליל.

ממית המונים

לפי בן-דוד אנחנו אחרי הנשיא אובמה והנשיא טרמפ, והנשיא האמריקני מוכן להקריב את ישראל ללא היסוס. איש בעולם - אפילו לא מדינה אחת - לא יוצא לעזרת מדינת היהודים, וברור לכולם שסוף הסיפור היהודי הולך ומגיע, שזמננו קצוב, שיש רק עוד עמודים ספורים עד סוף הספר. אלפי טילים משוגרים לישראל, ובהם טילים עם ראשים כימיים (כך גם בזמנו של סאדם חוסיין וטילי הסקאד). הטילים לא מדויקים, וכששנים מהם מתפוצצים מעל ערים ערביות, וגז הסרין בהם (מבית היוצר הרוסי) ממית המונים, כמובן שישראל אשמה.

מפעלי הזיקוק ומצבורי הכימיקלים במפרץ חיפה זוכים בפגיעות ישירות ואלפים מתים מענני אמוניה וברום, דבר המזכיר לנו לא את האיום הקיים מזה שנים, כי אם את הפיצוץ שקרה דוקא בלבנון. כאן מכניס בן-דוד את אוקראינה של 2022 לסיפור, אך אין זו אוקראינה כי אם מדינת ישראל. הנשיא הרוסי מכריז על ישראל כעל אזור אסור לטיס, וכך מתבטלת העליונות האוירית של מדינת ישראל. למעשה, כל חיל האויר שלנו משותק, בשל העליונות הרוסית המוחלטת וקרבתם הן מסוריה והן מהים התיכון.

כשמטוסי חמקן F35-i - כאלו שארה"ב מספקת לנו - יוצאים למשימות עלומות, הרוסים פשוט משמידים את כל המטוסים, ולאחר מכן למרות שהרוסים לא משמידים את שאר המטוסים שלנו, אין אפשרות לחיל האויר לפעול. החיל משותק, ומדינת ישראל לא יכולה להגיע לידי הכרעה בלוחמה קרקעית בלבד.

המצב הולך ומחמיר, ואנחנו על סף כליון מוחלט. ירושלים נופלת, הממשלה עוברת למדינת תל אביב, וצה"ל, שזה אנחנו, נאבק בכל החזיתות - פלישה מרמת הגולן, מלבנון, מירדן, ממצרים. קוי הגנה נופלים זה אחר זה. הסכמי השלום עם הירדנים והמצרים כמובן נעלמים כלא היו. גם הסעודים והעירקים והקטרים בדרכם ארצה. כל אחד רוצה נתח, חיות הטרף מתחרות בינן לבין עצמן מי תגיע ראשונה, מי תניף יד או רגל או איבר פנימי נוטף דם ותכריז שהלב, המוח, הראות, הכבד - שלה הם!

בן-דוד לא חוסך בתאורים ממה שקורה, ואת הכל חווינו, כך שהכל מוכר, אך לא בעוצמה כזו ולא בריכוזיות כזו. לדוגמה, המילואמניקים שטעו בדרך, והפלשתינים לקחו אותם לתחנת משטרה, שם ביצעו בהם לינץ׳ וזרקו את גופותיהם בעודם גוססים מהמרפסת בקומה השנייה להמון הצוהל לסיים את העבודה.

לא נקפו אצבע

בינתיים בארה"ב, הנשיא משתף פעולה עם נשיא רוסיה. הוא כל כך כועס שישראל מעזה להשתמש בציוד צבאי אמריקני (לדוגמה מטוסי החמקן או מערכת כיפת ברזל) בניגוד לעמדתו, שצריך להעניש את ישראל בכל החומרה: אין שיירת הספקה אוירית, אין חלקי חילוף, אין הצטיידות מחדש. המלאי אוזל, ואנחנו חוזרים למלחמת השחרור של 1948.

כאן מכניס בן-דוד את ארגון הישראלים ה-IAC ואפילו מקדיש לו עמוד וחצי העמוד (203-204), שעיקרו, הישראלים-היורדים לא ינקפו אצבע שמא יאשימו אותם ב"נאמנות כפולה." (כמובן שהאשמות נאמנות כפולה נשמעות לנו מוכרות לחלוטין מקומץ דמוקרטים שהשתלטו על המפלגה ומביא אותה למחוזות לא רצויים לארה"ב והרי אסון לעתידה של המפלגה והמדינה).

בניגוד לישראלים, דוקא דיפלומט-מרגל רוסי בכיר, סרגיי מיטקין, איש ה-FSB, שהוא מעמנו עוזר ע"י העברת מידע מבעוד מועד לתא"ל יואל פורת, נציג המודיעין בנספחות צה"ל בוושינגטון הבירה. שניהם גרים באותו בניין, ובן-דוד מתאר את הסיטואציה בסאונה ובג׳קוזי, סצינה הלקוחה בדיוק מהסרטים. אך כאן הם לא נלחמים ערומים זה בזה, כי אם הרוסי מזהיר את הישראלי טרם מוציא נשיא ארה"ב תוכנית המן לפועל. (עמודים 219-224.) פורת מעביר את המידע ארצה, אך באמ"ן המידע נתקע שכן היו מאורעות אחרים שנתפסו כחשובים יותר. כשל בשימוש במידע בזמן אמת.

מספר בן-דוד ב"הערות ותודות:" לנציג המודיעין בוושינגטון קראתי יואל פורת, במחווה למפקדי לשעבר תא"ל יואל בן-פורת ז"ל, ששירת בוושינגטון וסיפר לי סיפור דומה על פגישה עם שכן איש קג"ב. זכה בן-פורת שהיה לו פקוד כמו בן-דוד, שאינו שוכח אותו גם אחרי לכתו.

מי שכן יוצאים לפעולה הם יהודי ארה"ב המתאחדים - אייפק וג׳יי סטריט (ואולי הדוגמה הספציפית הזו אינה כה טובה, כי ג׳יי סטריט מתייצבת לצד אויבי ישראל פעם אחר פעם, אך ראינו וחווינו איך יהודים מהשמאל מתייצבים בימינו נגד תנועת החרם). הפגנות ענק סוערות. היהודים מרגישים שמדינת ישראל בסכנה קיומית של ממש, שמה שקרה בגרמניה חוזר על עצמו - אך עתה כל המיליונים מרוכזים במקום אחד, בין הנהר לים. הם יוצאים לפעולה. האנשים הפשוטים כמו גם התורמים הענקיים (וראשי החברות וכו׳). מאשימים אותנו היהודים שאנחנו שולטים בכל, ואכן, היהודים לא מאכזבים - בשעת צרה וצוקה, אנחנו מתאחדים.

תרחיש סביר

מה עושה הממשל האמריקני? יוצא לפעולת מנע מקדימה: אוסר אלפי (או אפילו עשרות אלפי) יהודים, סוגר את הארגונים הקיימים ולמעשה חוזר על מה שנעשה לאמריקנים-יפנים במלחמת העולם השנייה. (אני ממליץ לקרוא את הודעת שר החוץ הישראלי המופיעה בעמודים 257-258.)

למי שחושב שהדבר הזוי לחלוטין, הריני להזכיר לכולנו שהנשיא אובמה השתמש בשלטונות המס להלחם בארגונים פרו ישראלים (כמו גם ב-CIA לרגל בגלוי בארץ ולנסות להטות את תוצאות הבחירות), וכיון שבן-דוד מתאר מקרה הרבה יותר אינטנסיבי, וכיון שהמפלגה הדמקורטית היום הרבה יותר קיצונית לאחר כהונתו של הנשיא טרמפ, התרחיש סביר בהחלט. יתרה מכך, יהודים בממשל ובארגוני שמאל ממשיכים בפעולתם נגד מדינת ישראל גם היום, מלשון "חייבים להכריח את המדינה לפעול כרצונם".

הנה שורה הלקוחה מהספר (עמוד 181): "בתוך שעות ספורות הודיעו כמעט כל חברות התעופה על הפסקת טיסותיהן לישראל. חברת אל-על הסכימה להמשיך במספר מוגבל של ׳טיסות מבחן׳, כהגדרתה." נשמע מוכר? זו הייתה בדיוק התוצאה לאחר הכרזת רשויות התעופה בארה"ב (לכאורה ה-FAA פעל עצמאית מהנשיא אומבה, אך ברור היה לכל שהן מבצעות כלשונן את כל ציפיות הנשיא והוראותיו).

אני יושב ומולי הספר "הכריש" של מישקה בן-דוד, והתמונות שתארתי עד עכשיו צרובות בגופי, ואני נרגש, נפעם, כולי נחרד, כי הסיפור אליו הוא מביא אותנו מוכר לכל מי שחווה את מדינת ישראל משך שמונת העשורים האחרונים. זהו לא סיפור דמיוני או בדיוני, לא בגלל שהספר עבר צנזורה, כי אם בגלל שאת הכל חוותה מדינת ישראל, ואין חדש תחת השמש. אלא שזה לא הסיפור בספר "הכריש", ואשאיר לכם לקרוא את הספר - אם אתם אמיצים מספיק.

פעם אחר פעם חזרתי לעמוד השני בו כתוב "כל הזכויות שמורות, 2017." אם הספר יצא לאור לפני חמש שנים, הוא נכתב לפני חמש, שש או שבע שנים (כי גם לסופרים המוכשרים והפוריים או השופעים ביותר לוקח זמן לכתוב ספר של למעלה מ-400 עמודים, לערוך ולהגות אותו, לפני שהוא יוצא לאור).

דופק גבוה

אני נדהם. דופק לבי מואץ. גופי רועד בצורה בלתי רצונית, לא מהעלילה, כי אם מרצון העולם להשמידנו, מהשנאה התהומית כלפינו שהולכת ומאמירה, להבותיה אופפות אותנו, מאיימות לכלות. בלילה כמעט לא ישנתי, כי לא הייתי יכול להניח את הספר מידי. אך יותר מכל אני מסרב להאמין שהספר נכתב לפני חמש שנים או יותר.

אם הבליל הזה של היסטוריה ומאורעות שכבר קרו ואלו שאולי יכולים להשנות לימד אותי משהו הוא זה: רק ישראל חזקה יכולה לשרוד, ואנחנו לא יכולים לסמוך על-אף אחד, אף פעם, למעט על עצמנו בלבד ועל הקב"ה בשמיים. כמו שנאמר בפקודת יום הדין, עליה חתומים ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון וראש המטה הכללי, בסעיף 5: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד." גרוני נשנק. דמעות בעיני, בדיוק כפי שירון משתנק שעה שעודד קרא אותן המילים מהפקודה הכתובה שבידיו (עמודים 287-290), וברורה לי הדרך, כשמש בצהרי יום.