להפוך הישג טקטי לאסטרטגי

בשבת, 8 יוני, הגאווה הלאומית שוב זינקה לשמיים. כוחותינו הלוחמים והמעולים שכלו את רב-פקד ארנון זמורה ז"ל, במבצע בו שוחררו ארבעה חטופים. התקשורת התגייסה לחגיגה סביב מבצע צבאי מוצלח. ראש הממשלה שרואה את תפקידו כאחראי רק להצלחות מיהר לבית החולים לצילום עם נועה ארגמני, שזה עתה שוחררה. טלפון למשפחות שכולות הוא לא הרים. להלוויות לא הגיע. אבל למי אכפת? היינו כחולמים. שחררנו 4 חטופים והאופוריה הישראלית בשיאה. יממה לאחר מכן חזרנו לתוגת השגרה. שוב סופרים חללים במדים, שמוסרים את חייהם למען מטרה לאומית עמומה שנקראת מאז אוקטובר 2023 בשם הניצחון המוחלט. תשכחו מזה.

התסריט הזה חזר בשבת האחרונה. משעות הצהריים המוקדמות החלו הדיווחים על חיסול מהאוויר שהביא למותו של מחמד דף, מראשי הזרוע הצבאית של חמאס. שוב הוכחנו שמודיעין איכותי והזדמנות מבצעית מבשילים למימוש. מה רבה השמחה במחוזותינו כשבן העוולה החזיר את נשמתו לבורא. סגרנו חשבון עם רב מרצחים.

אל תטעו. יש לחסל כל אויב. דף וכמוהו כל מחבלי חמאס, וסינוואר בראשם, הם אויבים ודינם מוות. אבל תזכרו באותה נשימת שמחה על מותו של מחבל ארור, שהגלגל מתהפך ומהר. כאשר התקשורת תדווח על הקורבן הבא, שוב העין תדמע ונשאל שאלות מדוע ילדים בני 20 מתים, ממש כפי שספד בשבוע שעבר יוני להט, על קברו הטרי של בנו טל.

אין מלחמה יותר מוצדקת מזו שמתרחשת בעזה מאז ה-8 באוקטובר. הבעיה היא לא מי נמצא בצד הנכון של המוסר (ישראל) ומי הוא הרשע (חמאס). הבעיה היא שאין תכלית מדינית ליום שאחרי המלחמה. אין גם צפי למועד סיומה, כי היא משרתת מטרות פוליטיות (רק בגלל זה או גם בגלל שאין תכלית מדינית או דיון בשאלות שאתה מונה לאחר מכן). אין דיון בשאלה מי ינהל את הרצועה לאחר המלחמה, מה יהיו סידורי הביטחון שיבטיחו לישראל שקט, מי ישקם את ההריסות וכך הלאה. שאלות אחרות כמו שיקום ההרתעה, מערכת ההתרעות, חזרת אזרחים לבתיהם, אני מותיר, זמנית, מחוץ לדיון הפעם.

המציאות הזו מקרינה גם על נושא החטופים. אישית, אני מסתייג מהברברת האינסופית בכלי התקשורת סביב הנושא. משא-ומתן - אם רוצים שיצליח - עושים בשקט. וכשיש עסקה (לשחרור חטופים, לרכישת נכס, לעשיית שלום) מכנסים מסיבת עיתונאים. כך היה בין ישראל למצרים, בין ישראל לירדן ובין ישראל לאמירויות ובחריין. תרשו לי להעריך בזהירות שיחיא סינוואר - בין שהוא מעוניין בעסקה או מתנגד לה - אינו מדליף לכתבים הישראלים. נותר רק לנחש מי הוא המדליף שמונע את העסקה. למה? סיבות פוליטיות ותו לא.

ההתבטאויות הפומביות מדברות על הקשחה של דרישות ביטחוניות, כמו למשל שליטה במעבר רפיח (למה שמצרים תסכים?) או אחזקת ציר פילדלפי (בצדק), הבנה שיש לקצוב את המשא-ומתן בזמן (שוב בצדק) ולוודא שבעתיד ישראל תוכל לשוב להילחם כאשר היא תזהה איום ביטחוני על אזרחיה (כן כן. גם זה בצדק). את כל זה היה אפשר לשים על שולחן המשא-ומתן כבר מזמן. איך אני יודע? כי האינטרסים הללו (להוציא אולי את השליטה במעבר רפיח) הם אינטרסים ישראלים ביטחוניים קבועים. אז מה היה הטעם להעלותם דווקא השבוע בסרטון מיוחצן כאשר המשא-ומתן כבר בעיצומו?

השורה התחתונה של הדברים פשוטה. בנפול אויבך אל תשמח. מיד יבוא אויב חדש בשער. התבונה המדינית היא להיערך אליו מבעוד מועד בחשיבה אסטרטגית עמוקה. למה לא לשמוח? זה לא סותר את ההיערכות מבעוד מועד לאויב חדש. אני מתקשה לזהות אותה בצד הישראלי. ולכן, כל חיסול ממוקד של רב מחבלים או הצלחה פנטסטית של מערכת הביטחון לחלץ חטופים הם לא יותר מהישג טקטי נקודתי. בימים ארוכים של עצב ותוגה, גם זה משהו. המבחן של ממשלת ישראל יהיה למנף את ההישג - ככל שהוא קיים - ללחץ שיביא לעסקה שתשיב את החטופים הביתה. זה יהיה ניצחון אסטרטגי משום שהוא ישקם את האתוס הלאומי הציוני.