מאיר רבין לא הודה בשיחתו עם עורכי הדין אמנון יצחקניא ואילן סובל במעורבות במעשי השוחד של שמואל דכנר, אלא להפך - השיחה המוקלטת מהווה ראיה מזכה. כך אומרים (יום ד', 19.2.14) סניגוריו של רבין - עורכי הדין שמואל קליין, יובל גבעון ודריה גולדין - בסיכומיהם במשפט הולילנד.

לדברי ההגנה, רבין הגיע לפגישה עם פרקליטיו של דכנר לאחר שהללו החתימו את דכנר על התחייבות לפיה יוכלו להגיש על-פי החלטתם הבלעדית את התביעה נגד הלל צ'רני. דכנר ביקש למנוע את הגשת התביעה, בתקווה שיגיע לפשרה עם צ'רני, ולכן שלח אליהם את רבין - כדי שהלה יאמר שדכנר אינו יודע מה הוא סח, שכן כל הפעילות הכספית עברה דרך רבין.

עוד נטען בסיכומים, כי המדינה מבקשת לאחוז את המקל משני קצותיו: גם להרשיע את רבין בשוחד על סמך הדברים שבאותה שיחה, וגם לא לקבל את דבריו בה בנוגע לכך שאהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי ויעקב אפרתי לא קיבלו שוחד.


הקו האדום: הפללת חפים מפשע


סניגוריו של רבין - שיחסיו עם דכנר היו כיחסי אב ובנו - תוקפים בחריפות את דכנר לאורך הסיכומים. לדבריהם, דכנר העליל עלילות דם על חפים מפשע כדי לקבל מעמד של עד מדינה, שלצידו הטבות חסרות תקדים. את שקריו הוא בנה על גרעין תמים של אמת, עליו הוסיף שקרים גסים כדי להפוך פעילות לגיטימית לחלוטין לפלילית. דכנר גם לא נרתע מלזייף מסמכים תוך כדי חקירתו ולבדות ראיות במהלך עדותו, והמדינה הוסיפה להסתמך עליו במקום לבטל את ההסכם עימו - מאשימים קליין, גבעון וגולדין.

טענה מרכזית בסיכומים מטעם רבין היא, שדכנר "הלביש" את סיפורי השוחד על פריטת הצ'קים הלגיטימית שביצע עבורו רבין בהיקף ענק של 40 מיליון שקל. דכנר נטל צ'קים תמימים והדביק להם טענות בדבר שוחד, ורק בדיקה דקדקנית - אותה לא ביצעה המדינה - גילתה את האמת וסיבכה את דכנר בגרסאות משתנות לגבי מהותם של הצ'קים עליהם הצביע.

"רבין אהב את דכנר, הכיר לו חסד של ימים טובים יותר, הזדהה עם מצוקתו הכספית והיה מוכן לעשות כמעט הכל על-מנת לסייע לדכנר לצאת ממצוקתו. אבל היה לרבין קו אדום שאותו לא היה מוכן לעבור. רבין לא היה מוכן לסייע לדכנר ולתמוך בו בטוויית עלילות שקר והפללתם של אנשים חפים מפשע. עד כאן!", אומרים סניגוריו.


חשש מהדלפות לדכנר


את שתיקתו של רבין במשטרה הם מסבירים בכך שהוא חשש שכל מה שיאמר יועבר מיידית בידי החוקרים לדכנר, והלה ייצר מסמכים מזויפים נוספים כדי לחזק את האשמותיו. למרות החלטה זו, הצביע רבין בפני חוקריו על מסמכים שזייף דכנר, אך כאשר ראה שאינם מתייחסים לכך - חזר ושתק משום שהגיע למסקנה שאינם מעוניינים בחקר האמת.

"במהלך המשפט נחשפו שקריו של דכנר. שקר אחר שקר, ללא בושה, ללא מורא וללא מעצורים, שיקר דכנר בכל תחום אפשרי, בין אם רלוונטי ובין אם לאו... דכנר זרק שמות והוציא דיבה רעה על אנשים כגון: צ'יץ', יגאל ארנון, דרעי, ליברמן, בניזרי עוד ועוד. וכך בהבל פה ולעיתים אף במשיכת קולמוס בדה דכנר שקרים וסיבך אנשים", נאמר בהמשך הסיכומים. "בניגוד לשקריו 'הרגילים' של דכנר, אליהם נחשפנו ואליהם התרגלנו, בחקירתו הנגדית נחשפו במלוא כיעורם שקרים גסים וזיופים בנוגע ללב ליבם של האישומים בעניינו של רבין".

לדברי ההגנה, "כל הראיות הנסיבתיות שלטענת המאשימה יכולות לחזק את דברי דכנר, אין בהן דבר, שכן אלו לכל היותר תהיות, ספקולציות ופרשנויות שמעלה המאשימה, שאינן מעידות דבר ואשר הן ניתנות לפרשנות כזו או אחרת, ולמובנים שונים, שדווקא שוללים את גרסת המאשימה". לדעתם, לא ניתן לתת אמון באף מילה של דכנר, ושקריו אף מחזקים את ההגנה.


ייעוץ אמיתי לדני דנקנר


בנוגע לפרשת הולילנד אומרים קליין, גבעון וגולדין, כי בסיכומים המציאה המדינה טענה חדשה ולפיה בידי רבין היה "בנק" של כספים שמתוכם יכול היה לשלם את השוחד. לדבריהם, זוהי הרחבת חזית אסורה וגירסה שאין לה כל אחיזה במציאות. על הטענה בדבר שוחד בסך 120,000 שקל לאורי לופוליאנסקי ביום הבחירות לראשות עיריית ירושלים ב-2003 הם אומרים, כי אין לכך כל ראיה. ואילו הצ'קים שפרט אלי שמחיוף לא היו שוחד אלא סיוע בין חברים בפריטתם.

"פרשת תעשיות המלח הינה פרי דמיונו והמצאתו של דכנר, שמצא עצמו בודד ונואש בחדר החקירות, בהעדר יכולת לגרום לרבין, יד ימינו, לשתף עימו פעולה במסכת השקרים והבדיות שבדה בכל יתר הפרשות, ומתוך תקווה וכוונה שהמצאת סיפור השוחד בעניין זה, תוך שימתו של רבין במוקד במנותק מדכנר ותוך הפללת אפרתי, המקורב, האהוב והנערץ על רבין, תביא את רבין להישבר ולהצטרף אל מסע השקרים והבדיות של דכנר", ממשיכים הסניגורים.

לדבריהם, אין כל הוכחה לכך שדני דנקנר ורבין סיכמו שדנקנר ישחד את אפרתי באמצעות רבין. בניגוד לכך, הוכח שרבין העניק לדנקנר ייעוץ אמיתי וקיבל תשלום שהיה דומה לזה שקיבלו יועצים אחרים שפעלו בנוגע לקרקעות חברת המלח.

גם לגבי פרשת הזרע נטען, כי "גירסתו של דכנר הינה שקרית לכל אורכה", והראיות שהגישה דווקא המדינה סותרות גירסה זו. בין היתר מצביעים סניגוריו של רבין על חוסר ההיגיון בלוחות הזמנים, מהם עולה שרבין נשכר לפני שניתן בכלל היה לצפות שאפרתי ימונה למנכ"ל המינהל.