את החורף אני מאוד לא אוהב. אולי אני פשוט מפחד ממנו. אפילו העלים של השלכת המקדימה אותו, דילוג הנחליאלי או פריחת החצב, מהם אני כה נהנה, אין בידם לחמם ולו במעט את קורו המקפיא של החורף, לשבור את הבדידות המחרידה, המאיימת, או לבקוע את עלטת החשיכה. גם לאביב, ציוץ הציפורים, ניצני העלים המכסים את ענפי העצים, שלל צבעי הפרחים ומשב האוויר החמים לוקח זמן עד שהם מצליחים להפשיר אותנו מהקיפאון הארוך, המתמשך. הזיכרון נחרת, ומסרב להרפות.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
