ביהמ"ש עשה צדק עם קשיש בן 80

העותר, קשיש כבן שמונים, מתקיים מהשכרת שתי חנויות בבעלותו המצויות בתחום עיריית אור יהודה. במשך תקופה ארוכה במהלך שנות התשעים, לא עלה בידי העותר להשכיר את החנויות, ולפיכך, לא שילם את הארנונה, וחוב הארנונה תפח במשך הזמן, כאשר התווספו לו ריבית והצמדה. אשת העותר קיבלה בשנת 1998 הבטחה מראש העיר ולפיה יוענק לעותר פטור מארנונה בזמן שהחנויות היו סגורות.

"ויבוא מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" – בשנת 2000 נבחר ראש עירייה חדש שלא הכיר בפטור שניתן לעותר על-ידי קודמו התפקיד. מנהל מחלקת הגבייה החדש הציע לעותר לסלק את חובו בתשלום של כ-15,000 ש"ח.

בנובמבר 2000 שילם העותר את הסכום האמור, וסבר כי בכך העניין תם ונשלם. בתחילת שנת 2005, כארבע שנים לאחר קבלת הצעת ההסדר והסדרת התשלום ע"י העותר, פנתה העירייה לעותר בדרישה לתשלום נוסף בגין חוב הארנונה עבור החנויות בגין התקופה שקדמה להסדר. כל פניותיהם של העותר ואשתו בנושא נדחו, על אף שהעירייה לא הכחישה את קיומו של ההסדר.

העירייה טענה כי שלחה לעותר מכתב הנושא את התאריך 3.10.02 בו הודיעה לעותר כי הצעת ההסדר מותנית באישור משרד הפנים. העותר טוען כי מעולם לא קיבל את המכתב. אף לגרסת העירייה, המכתב נשלח שנתיים לאחר שהעותר שילם את מלוא הסכום על-פי ההסדר.

העותר, בעתירתו לבית המשפט המנהלי בתל אביב, מבקש כי העירייה תימנע מלגבות כל חוב הקודם לתאריך ההסדר. למעשה מבקש העותר לאכוף על העירייה לעמוד בהתחייבויותיה, לאחר שהוא עמד בהסדר ושילם את מלוא הסכום.

העותר טוען להבטחה שלטונית, כאשר על פי ההסדר שהוצע לו ע"י העירייה, תשלום הסכום של 15,000 ₪ לעירייה הביא למחיקת חובות הארנונה של העותר בגין החנויות בגין התקופה הרלבנטית באופן סופי ומוחלט. לטענת העותר, בדיעבד התברר לו, כי העירייה הגיעה עימו להסדר תוך ידיעה ברורה שההסדר אינו סופי וכי הוא כפוף לאישור משרד הפנים, וזאת מבלי ליידע את העותר ובלי לציין זאת בפניו במפורש במועד עריכת ההסדר. לפיכך טוען העותר, כי העירייה הציגה בפניו מצג שווא תוך ידיעה וכוונה ברורה לדרוש כספים נוספים או להביא לביטול ההסדר בעתיד, הטעתה את העותר, ופעלה בחוסר תום לב ובדרך שאינה ראויה.

העותר מוסיף וטוען, כי בהתאם לחזקת התקינות המנהלית, הקובעת כי חזקה שכל פעולה מנהלית נעשתה כדין, על העירייה, כרשות ציבורית, לכבד את ההסדר אליו הגיע העותר עם ראש העירייה בתקופה הרלבנטית, מר תמיר, ולא לבטלו באופן גורף עפ"י החלטת משרד הפנים. לטענתו, העירייה פעלה בחוסר סבירות ותוך חריגה מהסמכות המוענקת לה כאשר ביטלה את ההסכם שנכרת בין הצדדים בעקבות הצעת ההסדר שהוצעה לעותר, וזאת בשל התערבותו או בקשתו של משרד הפנים.

כן טוען העותר, כי על רשות ציבורית לפעול בהגינות, ביושר, בסבירות ובמידתיות, וכי מאלה נלמדת גם חובתה להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט, במיוחד כאשר מדובר בזכות שהעונקה לפרט ע"י הרשות, כבמקרה דנן. לטענתו, החלטות המשיבה על ביטול ההנחות נשוא התובענה פוגעת בחופש החוזים, אינה מידתית ואינה לשם תכלית ראויה.

בנוסף ולחלופין טוען העותר, כי דרישת התשלום של העירייה התיישנה, וכי העירייה מנועה מלגבותו, מאחר שהעירייה נקטה בהליך של גבייה מנהלית בגין חוב אשר נדרש מהעותר לפני כ-9 שנים.

לעניין טענת השיהוי הנטענת ע"י העירייה, טוען העותר, כי ההלכה קובעת כי כל עוד הטענות לבירור שומת הארנונה נדונות ב"דרך המלך", לא חל מרוץ המועדים להגשת עתירה מנהלית, קל וחומר כאשר העירייה סרבה לספק לעותר את המידע רלבנטי בדו"ח הארנונה המבוקש, ובמיוחד לאור ההפרה החד צדדית של ההסכם בין הצדדים על ידי העירייה.

על כן מבקש העותר מבית המשפט לקבוע כי המשיבה אינה זכאית לדרוש או לגבות מהעותר כספים כלשהם בגין מיסי עירייה בגין החנויות שבבעלותו עבור התקופה שקדמה לתשלום ששילם על פי ההסדר.

המשיבה טוענת לחוסר ניקיון כפיים ושיהוי ניכר בהגשת העתירה. המשיבה טוענת לחוסר ניקיון כפיים מאחר שלטענתה הסתיר העותר מבית המשפט עובדות מהותיות, ובכללן תוכן המכתב ששלחה המשיבה לעותר ביום 15.5.05, בו הסבירה המשיבה לעותר, כי רק חלק מהחוב מתייחס להפחתה שבוטלה, ואילו חלקו האחר מתייחס ליתרת חוב שאינה קשורה כלל להסדר, בגין החשבון שהתנהל בעבר על שם השוכרת, כאמור. כן טוענת המשיבה לשיהוי בהגשת העתירה, שכן כפי שעולה מהעתירה עצמה, כנגד העותר ננקטו הליכי עיקול מנהליים ע"י המשיבה עוד בינואר 2007, וכן הומצאו לעותר דרישות נוספות לתשלום החוב ביוני 2007, ואילו העתירה הוגשה רק בספטמבר 2007. המשיבה מוסיפה וטוענת בהקשר זה, כי החלה בנקיטת הליכי גבייה מנהלית נגד העותר בגין החוב השני עוד בשנת 2005.

ביחס להסדר אליו מפנה העותר, במסגרתו שילם 15,000 ₪ לסילוק חובותיו לעירייה, טוענת המשיבה, כי הפחתה זו היתה מותנית באישור משרד הפנים, וכי הודיעה על כך לעותר במכתבה מיום 3.10.02, ומשלא אושר ההסדר, ההפחתה בטלה.

המשיבה טוענת, כי התנאים להבטחה שלטונית אינם מתמלאים, הן לגבי הפטור הנטען שלכאורה ניתן ע"י מר תמיר, והן לגבי ההסדר. זאת מאחר שהתנאים למתן תוקף להבטחה שלטונית הם, בין היתר, שההבטחה הנטענת תהיה חוקית, ושנותן ההבטחה מוסמך לתיתה עפ"י דין, ותנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו, כאמור. תנאי נוסף למתן תוקף להבטחה שלטונית הוא, הכוונה לתת לה תוקף משפטי מחייב. לעניין זה מפנה המשיבה לסעיף 203 לפקודת העיריות, הקובע כי התחייבות כספית של העירייה מחייבת את העירייה רק בהתקיים הדרישות הקבועות בסעיף זה, דהיינו, רק אם חתמו עליה בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר וגזבר העירייה גם יחד. במקרה דנן ההתחייבות הראשונה חתומה ע"י ראש העיר בלבד, וההתחייבות השנייה לא ניתנה בכתב.

לגבי טענת ההתיישנות לה טוען העותר, טוענת המשיבה כי התיישנות אינה חלה על הליכי גבייה מינהליים ומפנה לפסיקה רלבנטית. כן טוענת המשיבה, כי גם לגופו של עניין, טענת ההתיישנות חסרת כל יסוד. זאת מאחר שביחס לחלקו של החוב הנוגע להסדר, ההסדר נעשה בנובמבר 2000, כאשר ביטול ההפחתה נעשה בדצמבר 2006, ולעותר נשלחה דרישה לתשלומו בינואר 2007. לטענתה, המועד הרלבני למניין תחילת תקופת ההתיישנות הינו לכל המוקדם מועד ההסדר המותנה שבוטל. יתר על כן, טוענת המשיבה, כי מאחר שמדובר בהסדר מותנה, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד מתן ההודעה על אישור או ביטול ההנחה ע"י משרד הפנים.

• בנסיבות העניין, העותר לא השתהה - העותר ניהל תכתובת עניפה עם המשיבה, במטרה להפחית את גובה החיוב, ובמטרה לברר את מקור החיוב. המשיבה עצמה השתהתה בתגובתה אליו, ועל כן לא ניתן לומר כי המערער השתהה.

• העותר נהג בנקיון כפיים - הוא לא העלים אף נדבך בהשתלשלות העניינים מבית המשפט.

• החוב מהשנים 1999–1998 - החוב בגין תקופה זו שבין מרס 1998 לבין ספטמבר 1999 לא נכלל בהסדר שנעשה עם העותר בנובמבר 2000, כיוון שבאותה עת חוב זה נרשם בספרי העירייה על שם השוכרת ולא על שם העותר. כיוון שהדבר נודע למשיבה רק בדיעבד בשנת 2005, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד זה, על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שעניינו התיישנות שלא מדעת.

• החוב נשוא ההסדר - האם ניתנה הבטחה שלטונית? - אכן, כפי שטוענת העירייה, התחיבויות העירייה, הן בפטור והן בהסדר, ניתנו שלא כדין. זאת, כיון שעפ"י סעיף 339 לפקודת העיריות, מחיקת חוב ארנונה מותנה באישור שר הפנים, שלא ניתן בענייננו. כמו-כן, ההתחייבות לא ניתנה על-ידי בעלי הסמכות לתיתה, כאשר במקרה הפטור ההתחייבות ניתן ע"י ראש העירייה בתקופה הרלוונטית בלבד, ואילו ההסדר נעשה ביוזמת ראש מחלקת הגבייה בעירייה, ובעצת ראש העירייה החדש, מר בוכובזה, ובשני המקרים לא ניתן אישור שר הפנים, כאמור. שלישית, על-מנת שההתחייבות תהא בעלת תוקף משפטי מחייב, עליה לענות על דרישות הצורה הפורמליות הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות. דהיינו במקרה של התחייבות כספית, יש צורך בחתימת ראש העירייה והגזבר בצד חותמת העירייה, ובמקרה של התחייבות שאינה כספית, יש צורך בחתימת ראש העירייה והמזכיר בצד חותמת העירייה. במקרה דנן שתי ההתחייבויות אינן עונות לדרישות אלה כאמור, ועל כן גם תנאי זה אינו מתקיים בענייננו.

• גם אם לא נתנה הבטחה שלטונית מחייבת, התנהלות הרשות הייתה בלתי הוגנת אזרח, מעל גיל 70, פונה לראש העירייה, מתנה לפניו את בעיותיו, וכתוצאה מכך כותב ראש העיר לראש מחלקת הגבייה מכתב לפיו אי ן לגבות מהעותר ארנונה. האם על האזרח לתהות על תקינות ההליך? לאחר שחולפת תקופה, שבה העירייה ומבקשת לגבות את אותו סכום עצמו. לאור ההבטחה הקודמת, ראש העירייה החדש גם הוא ממליץ להגיע להסדר. הפעם האזרח משלם סכום לא מבוטל של 15,000 ש"ח. הפעם, לאור התשלום וודאי שהוא סבור שבזאת תם העניין. אולם, לאחר מספר שנים שבה העירייה ופונה אליו, וגם הפעם מציעה לו הסדר שלישי. כאן כבר מבין האזרח כי אולי הוטעה גם בפעמים הקודמות. זו התנהלות שבלשון המעטה ניתן לכנותה בלתי ראויה בעליל.

• ריכוך הדרישה הצורנית והעדפת עיקרון תום הלב - הגם שלא נתקיימה הבטחה שלטונית במקרה הנדון, וגם במישור החוזי ההתחיבויות בטלות, בכך לא תמה הדרך: יש בעקרון תום הלב ובחובת ההגינות של הרשות המנהלית כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות. במישור החוזי, הלכה זו מעוגנת בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. סעיף זה מקנה לבית המשפט שיקול דעת, בנסיבות מסוימות, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לפטור את הצד שכנגד מחובת ההשבה, או לחיב את הצד האחר לקיים את חיוביו על-פי החוזה הפסול, כולם או מקצתם, מקום שהצד השני ביצע את חיוביו על-פי החוזה. במישור המנהלי, ניתן להורות על סעד דומה לפי דוקטרינת הבטלות היחסית.

• שיקולי הצדק בנסיבות המקרה- אשר בגינם יש לאכוף על העירייה לכבד את התחייבותה לפטור את העותר מחוב הארנונה נשוא ההסדר: א. ההסדר נערך עם העותר לאחר שההתחייבות השלטונית הראשונה, לפטור אותו כלל מארנונה, הופרה. לא ייתכן שהעירייה או מי מטעמה תשוב ותיתן פטור או הנחה בארנונה, ומדי זמן מה תשוב ותחזור בה מהתחייבותה. אין זה ראוי שרשות ציבורית תשוב ותתחייב ולאחר מכן תחזור בה מהתחייבותה ותתנער ממנה בטענה כי היא ניתנה שלא כחוק ועל כן היא חסרת תוקף. בעשותה כן, למעשה מודה הרשות, כי פעלה שלא כדין ונתנה התחייבות בניגוד לחוק. והרי החובה לפעול כחוק מוטלת על רשות ציבורית ביתר שאת, ובכלל זה לשאת ולתת ולהתחייב כדין. האם הרשות ראויה לקבל פרס בשל התנהגות זו, האם יש לפטור אותה מהתחייבותה? חזקת התקינות המנהלית קובעת כי חזקה שהרשות פעלה כחוק. בידה הידע והמשאבים לעשות כן כאשר לרשותה עומד/ת יועץ/ת משפטי, פנימי או חיצוני, ששכרו ממומן מכספי ציבור. רשות מקומית כגון המשיבה עוסקת בענייני ארנונה כדבר שבשגרה, וחזקה עליה שהיא בקיאה בעניינים אלה. בוודאי יש להניח, שהיא בקיאה בעניינים אלה יותר מהאזרח הפשוט, במקרה דנן, עותר כבן 80 המתפרנס מהשכרת החנויות שבבעלותו.

• אינטרסים ציבוריים המצדיקים את ביטולה של התחייבות שלטונית אשר נתנה שלא כדין הינם, בין היתר האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק וחוקיות המנהל, וכן האינטרס להגן על הקופה הציבורית. יחד עם זאת, במקרים רבים משמעות הטלת הנטל על האזרח היא, שהרשות או מי מטעמה יכולים לפזר הבטחות ולפעול כרצונם, ואם יתגלה בדיעבד שההתחייבות ניתנה שלא כדין, ההתחייבות תבוטל. משמעות נוספת היא אובדן האמון ברשות הציבורית.

• אינטרס ההסתמכות של העותר - כפי שהעותר עצמו ניסחו בסיכומים שהוגשו מטעמו: "טענה לפיה ההסכם חסר תוקף חוקי אינה ראויה ואסור שתישמע מפי רשות ציבורית אלא במקרים חריגים. טענה שכזו מסכנת את שלטון החוק ופוגעת בכללי מנהל תקין, פוגעת באופן קשה ביותר באמון האזרח ברשות הציבורית.. העותר זכאי להסתמך על פעולותיה של המשיבה כרשות ציבורית אשר פועלת מכוח החוק. אין העותר אמור לבדוק אחר פעולותיה של המשיבה ולחשוש כל העת שמא היא תבטל את התחיבויותיה ותחייבו שוב בעתיד". הדברים יפים מקל וחומר כאשר ההתחייבות נתנה על-ידי ראש העירייה בעצמו.

• הרשות יכולה לחזור בדרישת שיפוי לנושא המשרה אשר נתן התחייבות 'אולטרא וירס' לעותר - זו תהא תרופה ראויה לפגיעה בקופה הציבורית, על חשבון מי שנתן את הבטחת השווא ולא על חשבון העותר.

• העירייה לא גילתה לעותר את מלוא הפרטים- מן הראוי שכאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יציינו במפורש במסגרת התחייבותם, ויידעו את הגורם שכלפיו התחייבו, כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני, במקרה דנן, משרד הפנים.

יש לאכוף את התחייבות העירייה לפטור את העותר מחוב הארנונה נשוא ההסדר.

החוב שלא נכלל בהסדר ישולם על-ידי העותר ב-12 תשלומים שווים. לאור התנהלות העירייה והעובדה שבשל התנהלות זו נזקק העותר לשירותים משפטיים, ועל אף שהעתירה התקבלה רק בחלקה, תשלם העירייה לעותר הוצאות משפט בסך 25,000 שקלים.

- בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית דין מנהלי
- בפני השופטת ד"ר מיכל אגמן-גונן
- בשם העותר: עו"ד ערד שי, עו"ד יוסף הלחמי
- בשם העירייה: עו"ד תמר שחף, פרקליטות מחוז אזרחי