שיעור התגמולים הניתנים לנכי רדיפות הנאצים יעודכן

על אף שארגון הרזיסטנס היהודי בצרפת ביצע את אחד ממבצעי ההצלה המיוחדים ביותר בתקופת השואה, אין סיפור הצלה זה מוכר דיו בצרפת או בישראל ו/או מוצג לעיתים קרובות בצורה מעוותת בשל מניעים פוליטיים. בעת הכרתו ההיסטורית (ביולי 1995) באחריותה של צרפת להשמדת יהודייה טען הנשיא שיראק ש"חסידי אומות העולם" הצרפתים הצילו שלושה-רבעים מיהודי צרפת - תוך התעלמות מוחלטת מחלקו המרכזי של הרזיסטנס היהודי בהצלה, וגרסה זו אומצה על-ידי ממשיכיו בתפקיד בלא יוצא מהכלל.

אני מבקש לספר קצת על עצמי. נולדתי וגדלתי בנהריים כי אבי עבד בתחנת הכוח שם. ברחנו ב-47 והגענו למושבה הגרמנית בחיפה. התגוררנו בבית אבן שהיה 'רכוש-נטוש'. בחצר היה מבנה מוסך שאימא שלי הכשירה למגורים עבור דודה (אח של סבא) ומשפחתו שהגיעו מהשואה. בגיל 15 אימא שלי עזבה את בית אביה בגוריי, נערה שאמה מתה כשהייתה בת עשר. מלאכי שרת נשאו את אמי להכשרה ב'קיבוץ' ליד ורשה, משם עלתה לארץ ב-1937 בגיל 17.

בספרה האוטוביוגרפי של גילה אלמגור 'הקיץ של אביה', כותבת הסופרת והשחקנית המפורסמת על ילדה בשם אביה, בת להניה, שורדת שואה, פרטיזנית ומעורערת בנפשה. אף על-פי שאביה היא צברית - ילידת הארץ, חייה מעוצבים על-ידי השואה ומושפעים ממנה. בדומה לאביה, רבים מילידי שנות ה-40' המאוחרות ושנות ה-50' למאה הקודמת הושפעו מהשואה, נשאוהּ כנטל על גבם ועיצבו את אישיותם תחת צילה האיום והכבד, אף שלא נכחו בה, אף שלא היו חייבים בכך. המשוררת עדינה בן חנן היא נציגה פואטית מובהקת של בני ובנות דור שני לשורדי השואה, שצלקותיה נחרצו בנפשם ועיצבו את מהלך חייהם, אופיים וכמובן את כתיבתם.

מדינות רבות באירופה, במיוחד בגוש הסובייטי-לשעבר, עושות מעט מאוד - אם בכלל - כדי למלא את התחייבויותיהן להשיב רכוש יהודי שנשדד בשואה. כך קובע (30.7.20) דוח מקיף של משרד החוץ האמריקני. לארה"ב אין אמצעים של ממש ללחוץ על מדינות אלו, למעט באמצעות דעת הקהל וערוצים דיפלומטיים, ולכן סביר להניח שהמצב לא ישתפר בצורה משמעותית.

בג"ץ דחה עתירה שביקשה להורות ליד ושם ולמשרד החוץ שלא לארח ביד ושם מנהיגים, שלטענת העותרים מעורבים בפשעי מלחמה ובהפרות של זכויות האדם, או תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית. השופט נעם סולברג קבע (16.7.20), כי מדובר בענייני מדיניות חוץ המסורים בלעדית לידי הממשלה.