לאחר תקיפתה של הילדה הראשונה בת השבע, ב-8.5.18, לא ביצעה המשטרה פעולות חקירה בסיסיות כגון תפיסת מצלמות אבטחה באזור בו התרחש האירוע. במקום זאת, אומרת פינק, שלחה המשטרה את הוריה של הילדה לנסות לאתר את החשוד, והם שהובילו למעצרו של הנאשם. התוצאה הייתה, שהם יצאו עם הילדה שוב ושוב לרחובות יבנה בתקווה לאתר את הפדופיל, היו משוכנעים בזיהויו והמוטיבציה שלהם להפלילו באה לידי ביטוי בנכונותם למסור עדויות שאינן מהימנות, כלשונה של פינק. ההורים קיימו שיחות רבות עם בתם והראו לה תמונות של חשודים פוטנציאליים, בצורה העלולה לזהם את זיהויו של הנאשם על ידה. הם גם החליפו תמונות עם הוריה של הילדה השנייה, שהותקפה שמונה ימים מאוחר יותר.

הוריהם של שתי הילדות אף ישבו יחדיו ושוחחו בתחנת המשטרה לפני מסדר הזיהוי שנערך לנאשם, כאשר איש מבין השוטרים אינו מעלה על דעתו שיש למנוע שיחה זו. השוטרים שהעידו על מפגש זה מסרו גרסאות סותרות, ופינק מותחת ביקורת במיוחד על עדותה של גרגיר. באני לא ראתה כל פסול בשיחה זו, ופינק מוצאת עובדה זו כ"מטרידה ביותר" וכהוכחה לכך שהיא אינה מבינה את משמעות הדבר. פינק מותחת ביקורת גם על עדויותיהם של רס"ב יואב וונה, שערך את מסדר הזיהוי, ושל חוקרת הילדים זוהר מנשאוף, שגם הם לא התערבו באותה שיחה.

פינק אומרת: "את החקירה הובילה חוקרת ללא ניסיון ממשי בחקירת עבירות מין, וזאת למרות מורכבות החקירה. כפי שעוד יתואר, החלק הראשון של החקירה – טרם מעצרו של הנאשם – נוהל בצורה חובבנית ומבלי שנערכו פעולות חקירה בסיסיות. פעולות רבות לא תועדו כפי הנדרש ופעולות מהותיות לא בוצעו כלל. החלק השני של החקירה – לאחר מעצרו של הנאשם – גם הוא סבל ממחדלים רבים, ובמקביל לווה בעודף מוטיבציה להביא את הנאשם לדין ולא לחקור ולבדוק כיוונים נוספים או קשיים שהיו בתיק".

פינק פורסת על פני עמודים רבים את המחדלים הקשים והמשמעותיים שנפלו לאורך החקירה. החוקרים לא איתרו וממילא לא תפסו צילומים ממצלמות אבטחה ליד זירות האירועים; אימה של הילדה הראשונה הפנתה אותם למצלמה ספציפית, אך הם התעלמו; כיוון שכך, ההורים איתרו בעצמם את הצילומים והחזיקו בהם – דבר המהווה מחדל חמור; גם בעניינה של הילדה השנייה לא אותרו מצלמות ולא נתפסו צילומים.

מחדלים קשים נפלו גם בתיעוד חקירתו של החשוד (ולימים הנאשם). בין היתר לא תועדו המפגש הראשון של החוקרים עם הוריה של הילדה הראשונה (ובאני אף טענה שאין צורך בתיעוד שכזה); זיהויו של הנאשם בידי הילדה הראשונה בתחנת המשטרה לא תועד; השוטרים לא תיעדו את השיחה בין הוריהן של שתי הילדות. החוקרים לא מיצו את הליך זיהויו של הנאשם: הילדה הראשונה לא התבקשה להשתתף במסדר זיהוי; לא נבדקו הסתירות בתיאורו בידי שתי הילדות; לא נבדקו אפיקי חקירה נוספים; לא מוצתה בדיקת תלונתה של ילדה נוספת שלדבריה הותקפה גם היא. החוקרים לא ביצעו בדיקות ביולוגיות ראויות בבגדיהן של הילדות ועל גופן, וקיים חוסר בתיעוד הבדיקות בבגדים בתירוץ ש"עובדי המעבדה היו בחופש".

הפגמים נמשכו גם בהשלמות החקירה שבוצעו תוך כדי המשפט, מדגישה פינק. המשטרה בדקה בצורה בלתי מקצועית את מכשיר הטלפון של אביה של הילדה הראשונה, אשר צילם את הנאשם והציג תמונות שלו לבתו; היא לא מיצתה את החקירה בשאלה האם המשפחות העבירו ביניהן תמונות של הנאשם; וזרובימסקי מחק בטעות את היסטוריית החיפוש של אימה של הילדה הראשונה בדף הפייסבוק של הנאשם, שיכלה להצביע על כך שהכווינה אליו את בתה (הוא לא צילם את החקירה וכך לא ניתן היה לדעת מה אירע). עוד התברר, כי תוך כדי המשפט שוחחו גרגיר ושוטרים אחרים על התיעוד מן המצלמות – בלא שקיבלו הוראה לעשות זאת ובלא שתיעדו את שיחתם.

גרגיר חקרה את הנאשם שלוש פעמים, ובניגוד לגרסתה בתמלול החקירה ובעדותה – פינק קובעת, על סמך ציפייה בתיעוד המצולם, כי בשתי החקירות הראשונות כלל לא מסרה לו על זכותו להיוועץ בעורך דין וממילא זכות זו נשללה ממנו. "עמדתה של גרגיר לאורך כל עדותה אינה מעוררת אמון רב", כותבת פינק, ומציינת שהיא עמדה על גרסתה ולפיה הנאשם שוחח עם עורך דין – למרות שהתיעוד המצולם מוכיח שאין לה כל אחיזה במציאות.

לפני חקירתו השנייה של הנאשם נערך לו "תשאול נעלם" – שיחה עם השוטרת ענבל שטר, שלחצה עליו להודות בחשדות נגדו, ואשר לא תועדה. גם לפני שיחה זו לא הובהר לו שזכותו להיוועץ בעורך דין. שטר וגרגיר אף יצרו בפני הנאשם את הרושם, כאילו כבר התייעץ עם עורך דין. רק בחקירה השלישית, ולאחר שהודה, נאמר לו שזכותו להיוועץ – אך החקירה התנהלה למרות שביקש לממש זכות זאת ולמרות שעורכת דינו הייתה בדרכה לתחנה. הנאשם שוחח עימה בהפסקה במהלך חקירתו, והתברר שהשיחה הוקלטה בידי גרגיר וזרובימסקי; פינק אומרת, שקשה עד מאוד לומר שהייתה זו תקלה בתום לב. ההקלטה לא הופסקה וגם לא נמחקה לאחר מכן.

הנאשם היה אזוק בידיו ורגליו ונכבל בידיו לכיסא במהלך חקירתו, וזאת ללא כל צורך ותוך הפרת נוהלי המשטרה – שכן לא היה כל חשש שיימלט. פינק מציינת, כי דווקא בעת שיצא עם חוקריו לתחנת המשטרה, הוא לא היה אזוק. כאשר התלונן הנאשם בחקירתו השלישית שהאזיקים לוחצים על ידיו, הבטיחה גרגיר לבדוק זאת – אך לא עשתה דבר.

הנאשם טען שהחוקרים הפעילו עליו לחצים פסולים ואיימו עליו; מאחר שחלקים משמעותיים מן החקירות לא תועדו והתגלו סתירות בגרסאותיהם של החוקרים, קיבלה פינק את גרסתו. בין היתר קבעה פינק, כי גרגיר הרימה את קולה על הנאשם ודפקה על השולחן (גרגיר הכחישה, אך התיעוד ברור). החוקר אבינועם בשארי נכנס לחדר למרות שלא היה חלק מצוות החקירה, חבט מספר פעמים בגבו של הנאשם וכינה אותו "פדופיל"; פינק דוחה לחלוטין את הטענה שהייתה זו "כאפה ידידותית". גרגיר צילמה את הנאשם בתקריב ואיימה לפרסם את תמונתו אם לא יודה, ופינק אומרת שגם בנקודה זו עדותה הייתה בלתי מהימנה ו"עוררה אי-נחת רבה".

השוטרות יסמין גואטה ומור חדד, ששמרו על הנאשם בחצר לפני חקירתו הראשונה, איימו עליו: "אם לא תודה, הם יוציאו ממך במצב של אלימות ומכות". גם שטר אמרה לו, בתשאול הנעלם, כי אם לא יודה – "זה יכול להגיע למצב של מכות". הנאשם פונה לבית החולים לאחר שהתעלף בתום חקירתו הראשונה, אך פינויו לא תועד. הוא טען, כי השוטרים מזי שאואט ורוני גטנך, אשר ליוו אותו באמבולנס, השפילו אותו ואיימו עליו. השניים הכחישו, אך פינק קובעת שאינה מאמינה להם. שוטרים שלא היו קשורים לתיק נכנסו לחדר החקירות ללא צורך, וגרגיר ערכה תיעוד סלקטיבי של כניסות אלו. כל אלו, מדגישה פינק, מעוררים חשש של ממש שמא השוטרים מסרו לנאשם מידע מוכמן – אותו כלל לאחר מכן בהודאתו.

פינק מסכמת נושא זה: "המסקנה המתבקשת היא כי העדר התיעוד לא היה בגדר אירוע נקודתי אלא שהוא ליווה את החקירה כולה. בתופעה זו יש משום פגיעה אנושה בהליך המשפטי ובגילוי האמת. ניהול חקירה ללא תיעוד וללא שקיפות, אינו מאפשר בחינת החקירה על-ידי בית המשפט באופן מלא. מידע שעשוי להיות מידע מהותי נעלם מעינו של בית המשפט. ממילא, נוכח העדר התיעוד וגרסאות שוטרים שנמצא ספק לגבי מהימנותן, בשל סתירות, העדר היגיון והסתרת מידע, יש לאמץ את עיקרי גרסתו של הנאשם באשר לאותם אירועים בלתי מתועדים".

פינק החליטה שלא לפסול את קבילותה של ההודאה, אך נתנה לה משקל אפסי בשל הנסיבות בהן הודה הנאשם. היא שבה ומזכירה את כבילתו לכיסא, הרמת הקול והאיומים, וההבטחות שישוחרר אם יודה. פינק מגיעה למסקנה, כי כל אלו לא הגיעו עד כדי פגיעה ברצונו החופשי של הנאשם, אך הצטברותן מהווה פגיעה חמורה ביותר בזכותו להליך הוגן.

בניתוח משקלה של ההודאה עוסקת פינק במצבו הנפשי של הנאשם, שהיה קשה במיוחד. היא קיבלה את גרסתו לפיה בליל מעצרו הראשון שהה בתא קטנטן, ובו שירותי "בול פגיעה", מזרן על הרצפה ומקקים. לדבריו, הוא לא יכול היה לישון ולאכול, ובחקירתו למחרת הרגיש "שבור נפשית". עוד טען, כי בחקירה זו אמר את האמת, אך גרגיר רצתה "לקבל את האמת שלה". בידי גרגיר היה מידע על מצבו הנפשי של הנאשם, אך היא התעלמה ממנו. עוד נקבע, כי החוקרים התעלמו מהוראתו של בית המשפט ובמשך שבוע לא העבירו לנאשם זוג משקפיים (במקום זה שנשבר בעת מעצרו), ולאורך תקופה זו לא יכול היה לראות כראוי, כולל את ההודעות עליהן חתם. פינק מסכמת באומרה, כי הנאשם שייך לקבוצת סיכון של מי שעלולים להודות בעבירות שלא ביצעו.

בחינת ההודאה כשלעצמה מובילה למסקנה שיש לה משקל ממשי, אך אין להתעלם מן הנסיבות הקשות בהן ניתנה – אומרת פינק. נסיבות אלו, ובהן מצבו הנפשי של הנאשם, הלחצים שהופעלו עליו ומניעת זכות ההיוועצות, מובילות לכך שיש להפחית בצורה ממשית ממשקלה של ההודאה. ואילו הפרטים הרבים המצויים בה, כולל פרטים מוכמנים, עלולים להיות תוצאה של מידע שמסרו לו השוטרים בחקירות ובשיחות הרבות שלא תועדו.

עוד מציינת פינק, כי החוקרים כלל לא בדקו את טענת האליבי של הנאשם, למרות שהוא מסר פרטים מדויקים על מקום הימצאו בעת שהילדה הראשונה הותקפה וגם את שמותיהם של מי שיכולים לאמת את האליבי. גרגיר תירצה זאת בכך שהיא אינה "מתייחסת במיוחד" לטענות אליבי, וכי דבריו של הנאשם היו רק "סוג של אליבי" ולא מפורטים די הצורך. פינק אומרת כי הסיבה האמיתית הייתה שגרגיר הייתה משוכנעת באשמתו. "גם כאן ניתן ללמוד על הלך הרוח שליווה את החקירה, ואשר לא אפשר חקירה ממשית של אפשרויות אחרות, למעט האפשרות כי הנאשם הוא האשם במעשים המיוחסים".

פינק מסיימת את פסק הדין באומרה, כי אכן מדובר בתוצאה קשה: מי שתקף מינית שתי ילדות עודנו מסתובב חופשי. אולם, "זאת המסקנה הבלעדית האפשרית נוכח הנסיבות", לאחר שבמהלך התברר שהראיות המוצקות-לכאורה לחובתו של הנאשם "נופלות כמגדל קלפים". את הנאשם ייצגו עוה"ד עדי כרמלי וארז אלוש.