בג"ץ מבטל (יום א', 4.4.21) את הקנסות שניתנו במשך שבועיים באוקטובר אשתקד למי שהפגינו במרחק העולה על קילומטר ממקומות מגוריהם. פסק הדין נוגע בפועל רק למפגינים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בסמוך למעונו בירושלים. בג"ץ דחה את העתירות נגד מגבלות הקורונה, וקיבל רק את זו שנגעה להגבלת ההפגנות ב-13-1 באוקטובר, בקובעו שמגבלה זו לא הייתה מידתית.

השופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות, אומרים, כי מקום קיום ההפגנה מהווה חלק מהותי מן המסר של ההפגנה, במיוחד כאשר מדובר במעונו הרשמי של נבחר ציבור, וכן לנוכח החשיבות היתרה שיש לייחס למתן אפשרות לבקר את השלטון בעיתות חירום. לפיכך נקבע, כי הקנסות שהוטלו מכוח תקנה זו בטלים, וכי אם תוך שלושה חודשים לא תודיע הממשלה שביכולתה להשיב את הקנסות שכבר גבתה - יבוטלו כל הקנסות שהוטלו בתקופה זו בשל הפרת הגבלת מרחק היציאה מהבית והכספים יושבו למשלמים.

כאמור, בג"ץ דחה את העתירות נגד יתר חלקי "חוק הקורונה הגדול" (חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש), אשר במסגרתו הוטלו מגבלות שונות על פעילות המשק במטרה לצמצם את התחלואה. כמו-כן נדחו העתירות נגד תיקון מס' 2 לחוק, במסגרתו הוסמכה הממשלה להכריז על "מצב חירום מיוחד" ולקבוע מגבלות משמעותיות על השתתפות בהפגנה, בתפילה או בטקס דתי.

בנוגע לעצם חקיקתו המהירה של "חוק הקורונה הגדול" אומרת חיות, כי "הליכי חקיקה של חוק אשר נועד להתמודד עם מצב חירום ספציפי, צפוי שיהיו מהירים... בהצעת החוק הוטמעו [בדיונים בוועדת החוקה] שינויים מהותיים, המעידים על קיומו של דיון מקיף שבו נטלו חלק גם נציגים מהציבור וארגונים אזרחיים"; ההליך היה מזורז אך לא חפוז. לממשלה יש סמכות להטיל מצב חירום, ו"בהינתן השינויים התכופים שבהם מתאפיינת התפשטותו של הנגיף, בהתחשב בתשתית העובדתית המצטברת והמשתנה כל העת, ובהינתן פיקוח פרלמנטרי הולם – לעמדתי סביר וראוי להסמיך את הממשלה לקבל החלטות נקודתיות בנוגע לאופן המאבק בהתפשטות נגיף הקורונה", וגם לאפשר לה לקבל את אישור הכנסת רק בדיעבד ותוך ימים ספורים.

חיות, המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים עוזי פוגלמן, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז, מני מזוז וענת ברון ביטלו את התקנה הנוגעת למגבלת המרחק בהפגנות. חיות אומרת כי "עצם התרחשות הפגיעה בזכות להפגין ובוודאי היקפה, קשורים קשר בל יינתק בהוראות שתיקבענה בתקנות, ככל שתיקבענה, לעניין מספר המפגינים ולעניין מקום ההפגנה". ברמה הפרטנית, חיות מסופקת האם ההפגנות יצרו קשיי אכיפה גדולים יותר מאשר יתר הפעילויות שהוגבלו; ההפגנות היו במקומות ובזמנים ידועים מראש, שהקלו על האכיפה; ופיצולן לעשרות ומאות מיקומים היה מקשה עליה.

"נוכח העובדה שההפגנות – ולכל הפחות הגדולות שבהן – התקיימו במקומות קבועים ובשעות ידועות, ניתן היה להסתפק לצורך יצירת אפקט הרתעתי בעריכת בדיקות פרטניות [בכבישים]. ככל שעריכת בדיקות כאמור הייתה כרוכה בקשיים בשל היקף המשאבים המוגבל של רשויות האכיפה, נראה כי ניתן היה להשיג את מטרת ההסדר בהתרת קיומן של הפגנות באמצעות שיירות רכובות", מוסיפה חיות, כאשר היא קובעת שניתן היה להשיג את מטרת הפחתת ההדבקה גם באמצעים שיפגעו פחות בזכות להפגין. הגבלת מקום ההפגנה אומנם אינה מבטלת לחלוטין זכות זו, אך היא קרובה מדי לביטול כזה - קובעת חיות.

פוגלמן מוסיף: "המגבלה הקבועה בה פוגעת בצורה אנושה בחירויות ההפגנה והביטוי, שכן היא שוללת מן הפרט את האפשרות להפגין במקום המבטא את המסר שאותו הוא מבקש להעביר". ברון אומרת כי הזכות להפגין ראויה להגנה יתרה משום ש"מדובר בזכות אזרחית בעלת אופי פוליטי מובהק" ומשום ש"חופש ההפגנה פותח פתח הכרחי לשחרור 'קיטור חברתי', שבלעדיו הביקורת הציבורית עלולה להצטבר ולהתפרץ חלילה בדרכים שאינן לגיטימיות או חוקיות. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו – שעה שהממשלה עצמה היא שמטילה מגבלות על חופש ההפגנה ואגב כך מביאה להשתקת הביקורת נגדה".

לדעת ברק-ארז, "משמעה של הגבלת מרחק בהפגנות היא שכל משתתף בהפגנה נדרש לתת ביטוי למחאתו בסביבת מגוריו הקרובה – מול משפחתו ושכניו. חשיפה כזו עלולה ליצור, כשלעצמה, אפקט מצנן. הדברים מקבלים משנה תוקף ביישובים קטנים, שבהם – לטוב ולרע – התושבים אינם נהנים מן האנונימיות של העיר הגדולה. זאת ועוד, ישנן מחאות שהשותפים להן 'מפוזרים' על פני מרחבים גאוגרפיים גדולים, מאחר שהם אינם נמנים בהכרח עם קבוצה גדולה דיה בסביבתם הקרובה. כך, הגבלת המרחק מקשה על גיבוש 'מסה קריטית' להפגנה". מלצר מציין, כי כמו ההפגנה הדורשת קהל מינימום - כך הותרו גם תפילות הדורשות מספר מזערי של משתתפים, ואף הותרו ההגעה לכותל המערבי ולמסגד אל-אקצה במגבלות הריחוק החברתי.

לעומת זאת קבעו כל שופטי הרוב, למעט מזוז, כי בשל הפרשנות שנתנה המדינה לתקנה אחרת הנוגעת להפגנות, מדובר למעשה במגבלה של ריחוק חברתי במהלך ההפגנה, קרי קיום ההפגנה בקפסולות של 20 איש במרחק של 20 ביניהן, ככל שתנאי השטח מאפשרים זאת. לפיכך, אף שיש בהגבלה זו פגיעה בזכות להפגין, היא קשורה בקשר ישיר לסכנות שאותן מציבה המגפה בכך שמטרתה למנוע הדבקה, והיא מידתית.

מזוז סבר, כי יש לבטל את כל התקנה הנוגעת להפגנות, בשל פגם מהותי שנפל בהליך התקנת תיקון מס' 3: אישורו במשאל טלפוני לילי בין השרים מבלי שהוצג פרוטוקול הדיון שקדם לאישורן, התשתית העובדתית שהונחה בפני הממשלה או תיעוד באשר לחלופות שנבחנו, כנדרש במפורש בחוק. מזוז גם סבר, כי היה על נתניהו להימנע מליטול חלק באישור התקנות, שכן הן נגעו להפגנות נגדו. יתר שופטי הרוב סברו, כי אף שהליך התקנת התקנות בממשלה היה פגום, יש להחיל הפעם את דוקטרינת "הבטלות היחסית", שפירושה, כי לא כל פגם בהליך מינהלי מוביל בהכרח לבטלות תוצאותיו - בין היתר לנוכח העובדה שהתקנות אושרו מיידית בידי ועדת החוקה.

השופט נעם סולברג סבר בדעת מיעוט, כי מאשר שמגבלת ה-1,000 מטר פקעה לפני כחצי שנה, לאחר שעמדה בתוקפה 13 ימים בלבד, ימים של החרפה ניכרת בתחלואת הקורונה - זמנה עבר. דיון תיאורטי בשלב הזה - נזקו עולה על תועלתו. אין עותר קונקרטי שטוען, כי נקנס באותם ימים; כל מי שנקנס יכול לבקש לבטל את הקנס או להישפט, ואין טעם טוב דיו לבטל את התקנה שהתקינה הממשלה כולה באישור ועדת החוקה, לאחר שפג תוקפה. שופטי הרוב קבעו בהקשר זה, כי יש מקום להכרעה גם כעת, שכן הקורונה היא מצב דינמי העשוי להוביל לחידושן של מגבלות דומות; ומשום שיש להכרעה היבט מעשי בדמות ביטול הקנסות.

את העותרים ייצגו עוה"ד גלעד ברנע, חסן ג'בארין, פאדי חורי, אליעד שרגא, תומר נאור, הידי נגב, חגי קלעי, גל בריר, יאיר נהוראי ואיתן להמן; את הכנסת ייצגה עו"ד אביטל סומפולינסקי; ואת הממשלה - עוה"ד אודי איתן, יצחק ברט, סיגל אבנון, מוריה פרימן, לירון הופפלד וענר הלמן.