בית המשפט העליון קורא לכנסת להשלים בהקדם את החקיקה המיועדת לטפל בתובעים סדרתיים טרדניים ואשר תאפשר לבתי המשפט - בנסיבות המתאימות - למנוע מהם לפתוח הליכים נוספים. הממשלה הגישה הצעה זו בשנת 2018 אך היא טרם הפכה לחוק. את הדברים אומר השופט
נעם סולברג בהסכמת המשנה לנשיאה,
ניל הנדל, והשופט
אלכס שטיין.
סולברג קיבל חלקית (11.11.21) את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט
עודד שחם) והוציא צו המונע מבני הזוג אברהם סימון ובת-ציון סימון לפתוח הליכים מסוגים מסוימים עד 1.1.27. בני הזוג פתחו בשנים האחרונות 240 הליכים ב-18 בתי משפט שלום ומחוזיים, לצד 150 הליכים בבית המשפט העליון - 60 מתוכם בשנתיים האחרונות. השניים טוענים שאיבדו רכושם בשל קנוניה רחבת היקף של הבנקים, הפרקליטות והשופטים - והם חוזרים שוב ושוב על אותן טענות, שנדחו אין-ספור פעמים בפסקי דין חלוטים.
סולברג מתאר את התנהלותם של סימון: "כמעשיהם בראשונה, כך מעשיהם גם כיום: כאשר תביעה או הליך שהגישו נדחה - ממאנים סימון לקבל את ההכרעה. זמן מה לאחר מתן פסק הדין, נוהגים השניים להגיש תביעה חדשה, על יסוד טענותיהם המוכרות, בבקשה לביטול ההחלטות שבגדרן נדחו תביעותיהם הקודמות; וחוזר חלילה - לאחר שהתביעה החדשה נדחית גם היא, מוגשת לאחריה תביעה נוספת, המבוססת על אותן טענות, ובגדרה מתבקש שוב סעד בדמות ביטול ההחלטות הקודמות. כך נוצר מעגל אינסופי, המזין את עצמו.
"...לאחר שנפתח הליך חדש, ונקבע מותב לדון בו, הם נוהגים להגיש תביעות אישיות, וכן גם תלונות במשטרה, נגד השופטים או הרשמים שנקבעו לדון בעניינם; לאחר מכן, בהתבסס על תביעות ותלונות אלה - מבקשים סימון להורות על פסילת המותב, מחמת '
ניגוד עניינים'. אף בקשות הפסלות הללו - שעילתן נוצרת יש מאיִן, מעשה ידי סימון - מוגשות למכביר, בהליכים השונים. לעיתים אף מתבקשת פסילתו של אותו מותב מספר פעמים, שוב ושוב.
"לבד מן הקושי האינהרנטי הנובע מהגשת בקשות פסלות חסרות שחר, הרי שגם החלטה המורה על דחיית בקשת הפסלות, מובילה את סימון, באופן כמעט מוכְני (אוטומטי), להגשת ערעור עליה - הליך נלווה נוסף, אשר גם הוא כשלעצמו מעמיס על מערכת המשפט". סולברג מציין, כי בתיק זה לבדו - לאחר שהשופטים סירבו לפסול את עצמם - הגישו סימון 40 בקשות, ניתנו 35 החלטות ונפתחו עשרה הליכים. המדינה מצידה ציינה, כי השניים חייבים הוצאות בסך 175,000 שקל - כך שהכלי המקובל של פסיקת הוצאות אינו מועיל מולם.
זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת
סולברג מזכיר, כי בשנת 1975 קבע שופט בית המשפט העליון דאז,
חיים כהן, כי בית המשפט אינו יכול לסגור את דלתותיו בפני איש. הלכה זו לא השתנתה והיא מבוססת על זכות היסוד של הגישה לערכאות. אולם, בפסיקה מאוחרת יותר קבע בית המשפט העליון, כי ניתן להורות למזכירות בית המשפט שלא לקבל הליך מסוים של אדם מסוים במסגרת הליכים שהסתיימו. צווים כאלו אינם פוגעים בגישה לערכאות, מסביר סולברג, הם נדרשים לשמירה על עבודתם המסודרת של בתי המשפט ויש להם עיגון בסמכויות העזר הדיוניות של בתי המשפט.
זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת, ממשיך סולברג, ובמקרים מסוימים יכול בית המשפט לצמצם אותה - אך לא לשלול אותה. בשלב הראשון, על בית המשפט להשתכנע שמדובר במתדיין טרדן - על-פי מספר ההליכים שפתח, האם הם הליכי סרק והאם התנהלותו מציפה במידה יתרה את מערכת בתי המשפט. בשלב השני יש לבחון את המידתיות של צמצום גישתו לערכאות, וכמו בכל זאת יסוד - צריך להיות קשר ישיר בין ההגבלה לבין ההתנהגות מולה היא מופעלת ויש להבטיח שהיא תהיה במידה המוגבלת ביותר האפשרית בנסיבות העניין (על-ידי הגבלתה בזמן ובהיקף).
סולברג קיבל חלקית את בקשת המדינה וקבע, כי סימון לא יוכלו להגיש בחמש השנים הקרובות תביעות או הליכים לביטול החלטות חלוטות שלא בדרך של ערעור [שממילא לא ניתן להגישו במקרה כזה], ותביעות בכל ערכאה בגין הליכים תלויים ועומדים או שהסתיימו. "לפנינו מקרה חריג, קיצוני, של מתדיינים שאינם מרפים מהגשת תביעות ובקשות טרדניות, אשר שמם הולך לפניהם במערכת המשפט... טענת סימון, כי כלל גורמי מערכת המשפט עשו יד אחת נגדם - לא נחזית כבעלת בסיס כלשהו; ומכל מקום, הפרקטיקה של הגשת תביעות אישיות ותלונות במשטרה נגד שופטים ורשמים, לצורך יצירת 'ניגוד עניינים' והליכים משפטיים יש מאין - יש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט; עניין חמור כשלעצמו, וחמור כפליים נוכח הישנותו".
סימון כבר אינם מנסים להשיב לעצמם את רכושם, מוסיף סולברג. "עיקר אונם ומרצם מושקע כיום בהגשה סדרתית של תביעות ובקשות למכביר, בטענות לקשירת קשר רבתי נגדם, כאשר ההליך המשפטי עצמו הוא-הוא שמשמש אותם ככלי לפגיעה במערכת המשפט בכללותה. הנה כי כן, אין חולק על כך שסימון באים בקהל אותם מקרים של מתדיינים סדרתיים טרדניים". כאמור, סימון אינם משלמים את ההוצאות המוטלות עליהם, ולכן אין אמצעי חמור פחות כדי להפסיק את ההטרדות מצידם.
לקבל את יומו - לא שבוע
"עקרון סופיות הדיון משמיענו - כי זכותו של אדם לקבל את יומו בבית המשפט, היא זכות 'בת יום אחד'; לא יומיים, לא שלושה, ודאי לא שבוע. זכות הגישה לערכאות מניחה גם את סמכות בית המשפט לסיים סכסוכים, באופן סופי; איננה קרדום לחפור בו, לחתור נגד עקרונות יסוד משפטיים, של סופיות הדיון ומעשה בית דין", מדגיש סולברג. בקשותיהם חסרות כל יסוד, ולכן אינן יכולות ליהנות מזכות הגישה לערכאות.
לבסוף פונה סולברג לסוגיית הרוחבית: "בטרם סיום אעיר, על-רקע נסיבות העניין דנן, כמו גם לאור מקרים אחרים של מתדיינים סדרתיים, טרדניים, אשר עלילותיהם מוכרות היטב בקרב שופטים, רשמים, ועובדי מערכת המשפט: ברי כי קיים צורך ממשי בהסדרה חקיקתית מפורשת, שתגדיר את סמכויות בתי המשפט ליתן צווים חוסמים, מקום שבו הדבר אכן נדרש. טוב תעשה אפוא הרשות המחוקקת אם תקדם את הצעת החוק הנ"ל שנועדה לטפל בתופעה זו של תובעים טרדניים; ויפה שעה אחת קודם. הקפדה יתרה בזכות הגישה לערכאות של מתדיין סדרתי טרדני, סופה בהגבלת מימוש זכות הגישה לערכאות של מתדיינים מן השורה שממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות, התור מתארך, ועשיית הדין והצדק - נדחית". סימון חויבו בהוצאות בסך 50,000 שקל. את המדינה ייצגה עו"ד
טלי מרקוס, ואת סימון - עו"ד עודד הוכהאוזר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
