סוגיית ההסברה נחלקת לשניים - פנים וחוץ. ישראל אינה יכולה להצליח בחוץ, אם מרבית התקשורת הישראלית מיישרת קו עם הנרטיב של מארגני המשט. אינני מתכוון לתמיכה בחיילי צה"ל, אם כי גם כאן ירדה קרנו של צה"ל והפך בפי חלק גדול מהדוברים בתקשורת לעוד ארגון הנוטל חלק בסכסוך.
אני מתכוון לקבלת הנרטיב השקרי שעל בסיסו אנחנו מותקפים, לפיו ישראל הנאשמת התמידית, שכן אינה מעוניינת בשלום, ובכלל יש כאן אדמה פלשתינית שנגזלה על ידינו, ולא רחוק מהשוליים מתייחסים בכבוד לגרסת ה"נכבה", כלומר לתפיסה שהמחלוקת אינה על מה שנכבש בידי ישראל ב-67', אלא במלחמת השחרור.
בתוך תוכם מקבלים רוב הפרשנים וכותבי הדעה את הגרסה הזאת, מי פחות ומי יותר, ולכן הגמגומים וצקצוקי הלשון והמבוכה ובעיקר הזעם. שכן, אל מי הופנה עיקר הזעם ביום ג' האחרון (1.6.10), שעות ספורות לאחר שהתבררו חלק מפרטי משט הטרור לעזה? את מי צלב רובם המוחלט של שלושת העיתונים הוותיקים? את ישראל כמובן, ממשלתה ואפילו צה"ל.
ב
ידיעות אחרונות לא הסתירו את השמחה לאידו של
בנימין נתניהו, כאילו בעניין אישי מדובר. פרשן ערוץ 2,
אמנון אברמוביץ', מצא את מקומו הטבעי בשורות העיתון והפך לפסיכולוג ומגיד עתידות בדברו על "הנאחס כשיטה".
סבר פלוצקר קרא ל
אהוד ברק להתפטר. על מה? לא ברק עמד בראש מעייניו של הפרשן הכלכלי אלא הרצון לפרק את ממשלת נתניהו.
ביחס ל
מעריב, מי שרצה להבין מדוע הידרדר העיתון שהיה פעם הנפוץ ביותר במדינה לרייטינג (כמעט) חד-ספרתי, יכול היה לקבל זאת ביום ג' האחרון. היחידים שהצילו את כבודו האבוד היו סגל וליבסקינד. אה, וגם אמריקני אחד, אלן דרשוביץ. כל השאר הוסיפו שמן למדורת ההבלים שניפקה רוב התקשורת הישראלית בבקשם לצלוב את נתניהו וממשלתו. ובכל זאת, אי-אפשר שלא להזכיר את המשפט המדהים של עופר שלח: "ידיה של היחידה הטובה ביותר בצבא מגואלות בדם של אזרחים". לא פחות!
על הארץ כבר נאמר הכל. העיתון על כתביו ופרשניו עבר מזמן לצד השני במאבק. כדאי לציין את ההשוואה הנואלת של
ארי שביט בין ה"מרמרה" ל"אקסודוס" ובין ישראל לשלטון הבריטי. גם אם שביט אמר שהדברים אינם דומים, העובדה שזאת האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחו מעידה עליו ועל בית הגידול התרבותי והפוליטי שלו.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
