באופן טבעי הקשבתי בתשומת לב לנאומו של
בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי, בערב יום השואה בבית יד ושם. הקשבתי והתבוננתי בפניו, ובשפת הגוף שלו הכה מאומנת בנאומים מול ציבור ישראלי שאמור לבחור בו, שוב ושוב לראש ממלה ואכן בחר בו בערך פעמיים לאותו תפקיד.
ביום השואה שהוא הרגיש במיוחד לכל אחד מאיתנו, יום שככל שנראה ונשמע את הסיפורים שסביבו נהייה תמיד המומים, הרוסים ולא מאמינים, שרויים באווירת זוועה מעבר לדמיון, יש חשיבות לדבריו של האדם העומד בראש ההיררכיה. כי יום השואה הוא יום שרוצים בו להקשיב לדבריו של מנהיג, של אישיות סמכותית ומשכנעת ולא של בכיין. ובכן, הנאום היה נאום מתבכיין של נציגו של עם יהודי של מסכנים, שנשחטו בעבר ושהנה הם עומדים להישחט, בקרוב מאוד שחיטה מסיבית על-ידי ההיטלר החדש (או אחר).
נאום ביבי, היה נאום עלוב וחסר ביטחון, חסר גאווה, נאום הפחדה אופייני לשיטת ביבי. נאום חסר תקווה, מחליש, מתכופף ומעליב אותנו הישראלים. שפת הגוף של ביבי במהלך הנאום הייתה של יהודי משנת 1938 באירופה, שמצפה, בהטיית הראש ובגוף מכווץ למכה שתגיע מצידו של קצין אס אס, ברחוב, עוד לפני שהתחילה המלחמה, בתקופה בה כבר חיו היהודים, לפחות בגרמניה ואוסטריה כמנודים, כחסרי זכויות כצפויים לעלבונות, מכות, שרפות, בוז והשפלה בחיי יום יום.
שפת הגוף של ביבי, הקול והאיטונציה של המשפטים בנאום, על ההפסקות הרבות בין משפט למשפט ("הנואם בחסד עליון") הייתה של אדם יהודי שצפוי להשמדה, לאסונות, לצרות צרורות מהסוג שכולנו כבר מכירים בין השנים 1933-1945 באירופה. (שלא לדבר על פרקים נוראים בהיסטוריה של העם היהודי החי בארצות שונות במהלך 2000 שנה, כעם של זרים שחיים על אדמה לא להם) זה היה ככל הנראה נאום בחירות מיועד לבוחרים העתידים (והיהודים בתפוצות) נאום שיגרום לכל ישראלי ויהודי תחושה ששום דבר לא השתנה.
אין מדינה אין צבא, אין כלכלה, אין תקווה. הנאום הדגיש בסגנון נתניהו כי מצבנו כעם בין העמים, הוא בכי רע, כפי שהיה תמיד וכפי שיהיה תמיד. תמיד יקומו עלינו לכלותנו, תמיד נהיה מנודים, תמיד יקפחו אותנו וגורלנו נחרץ, לא לחיים לא לגאווה ובעיקר לא להצלחה.
מה הפלא אם ביבי הבוכה מציג לפנינו כך את חיינו בישראל ואת עתידנו השואתי, הוא האיש המופקד על חיינו ועל עתידנו, אין לו שום יוזמה או פתרון, או מעשים או חזון שיעניקו לנו סיכוי לעתיד טוב יותר. ביבי פשוט פרש לפנינו את משנתו המדויקת, את אישיותו ואת יכולותיו. כל מה שהוא מצטיין בו כאמור הוא בכיינות ותירוצים. זהו המנהיג שלנו.
