"אחרי שאתה מסלק מן התמונה את כל מה שאינו אפשרי, הרי מה שנשאר - ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה - מוכרח להיות האמת" - שרלוק הולמס, מתוך: חותם הארבעה, ארתור קונן דויל.
יואב (פולי) מרדכי, דובר צה"ל, עמד על הבמה ביום שלישי בבוקר, 18.10.11), היישיר מבט אל המצלמה, כחכח בגרונו והצהיר:
גלעד שליט שוב באדמתו, במולדתו. החייל השבוי חזר הביתה. כמה דקות אחר כך, החייל השבוי ירד מהמסוק בבסיס תל נוף והצדיע לראש הממשלה. הצדעה שכולה הבעת תודה, הצדעה שכולה הצדעת
כבוד. כבוד לראש הממשלה שסיכם את העסקה, כבוד למדינת ישראל, שלא הפקירה חייל, ששלחה לקרב.
ההחלטה הזאת, להסכים לעסקה, לא הייתה קלה, כמובן. החלטה קשה, אכזרית, כואבת – זה בלשון המעטה. לא היה קל לראות את התמונות וההתנגדויות של המשפחות השכולות, שחיות האדם ששינו את חייהן, יוצאות לחופשי.
ההחלטה הזו הייתה קשה, בנוסף, גם בגלל שראש הממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו, הוריש מו"מ מקרטע, שברירי, גוסס. במצב כזה ולאחר חמש שנים שהחייל הישראלי בשבי האויב, לראש הממשלה לא נותרו הרבה ברירות. אין לפקפק בעובדה הברורה, שצה"ל, לצד כוחות הביטחון, עשו כל שביכולתם לנסות ולשחרר את גלעד שליט מהשבי, בכוח הזרוע. שום דבר לא עזר.
ולכן גם הגיעה התפנית. מכיוון שגם ראש הממשלה הנוכחי, נתניהו, כמו קודמו בתפקיד,
אהוד אולמרט, לא היה מסכים לעסקה הזאת, אלמלא ראש השב"כ וראש המוסד אמרו בפשטות: אדוני ראש הממשלה, לישראל אין את הידע ואין את היכולת לשחרר את גלעד שליט במבצע צבאי.
במצב הזה, לא נותרו לראש הממשלה הרבה ברירות. הוא היה חייב להחליט: האם גלעד שליט יהיה רון ארד 2, או לאו?. ברגע שהאופציה הצבאית התבררה כלא אפקטיבית, הפור נפל. לא הייתה דרך אחרת ונותרנו עם מסלול אחד ויחיד. וכך, נדרשה במקרה הזה החלטה מנהיגותית, החלטה אמיצה. החלטה מתוך שיקול דעת כבד ואיזונים ובלמים. ראש הממשלה עמד בסיר הלחץ. הוא גמר אומר בליבו והחליט לבצע את העסקה. לסיים את הסיוט.
ואכן, החליט נכון ראש הממשלה. ההחלטה הזו מעידה על העוצמה שיש למדינת ישראל. זו עוצמה שאין לאף עם אחר ולאף מדינה אחרת. אין עוד מדינה שמקדשת את החיים כמו ישראל. אין עוד מדינה שהייתה מבצעת עסקה כזאת. אין עוד מדינה שיכולה להרשות לעצמה לשחרר יותר מ-1000 רוצחים ועדיין לשמור על קיומה, לשמור על כוח ההרתעה שלה ועל ביטחון אזרחיה.
החמאס מצידו, ניסה לשווק את את העסקה כהצלחה. אבל לא כך היא (בדיוק כפי שניסה לשדר אומץ, בצורה מביכה, בזמן
עופרת יצוקה, כאשר טען ש"הלוחמים פועלים בגבורה כנגד הכיבוש הציוני ומסבים לו נזק כבד").
סמלי הטרור הגדולים, האנשים שבאמת יש להם את היכולת לשנות את מאזן הכוחות בשטח, נשארו מאחורי סורג ובריח. בנוסף, מעט מהרוצחים ישוחררו לגדה המערבית ויישארו בפיקוח צמוד, היתר יגורשו למדינה אחרת או לרצועת עזה – כלא בעצמה. לזאת יש להוסיף את הרחוב הפלסטינאי שמצוי ברגשות מעורבים, מצד משפחות האסירים ש"יקריהן" לא שוחררו בעסקה. כמו-כן, למותר לציין, שישראל סירבה לחתום על סעיף האוסר עליה להתנקש ברוצחים אשר חוזרים לסורם.
במסגרת מסע השיווק של החמאס, הוא הפעיל כמיטב המסורת של הארגון, את הלוחמה הפסיכולוגית השקופה שלו.
חאלד משעל מיהר להצהיר כי הוא יפעל לחטיפת חיילים נוספים על-מנת לשחרר את יתר האסירים.
מדובר, כמובן, בלא יותר ממסע הפחדה שנועד לערער את החוסן הלאומי של מדינת ישראל. בחמאס, כידוע, אוהבים להשתמש במלחמה הפסיכולוגית (הצגה בעברית בעזה על שליט, אי מסירת מידע על שליט לאורך כל התקופה, הפחדה דרך הצהרות של המנהיגים). אבל אל לנו לטעות. אם מישהו "נכנע" בעסקה הזאת, הרי שמדובר באותו פלוני אלמוני שנכנע לדמגוגיה של משעל. הא ותו לא.
אין אזרח אחד במדינת ישראל שצריך לפחד ממסע ההפחדה של החמאס. ראש הממשלה ווידא היטב, שמערכת הביטחון תוכל להתמודד עם המרצחים שמשוחררים מהכלא. אחרת, העסקה הזו לא הייתה יצאת לפועל. הסיטואציה הזו מזכירה לי מיד את המשפט המפורסם שאומר: בארצם של הטורפים, האריה לעולם לא מפחד מהצבוע. ישראל תגיב, בחוזקה ובישירות, על כל ניסיון לפעולת טרור מצד המרצחים שמשוחררים ומצד כאלה שלא קשורים לעסקה. חמאס כרגע צוהל ושמח, אך הוא עלול לגלות מהר מאוד, שהוא בסה"כ סידר יפה את הכיסאות על הטיטאניק.
אך לא על שליט לבדו. מלבד הערבות ההדדית וקדושת החיים בעם היהודי, ומלבד הקו הצבאי שלא מפקירים פצועים בשטח והדבקות במשימה להביא את החייל הביתה - העסקה הזאת לא בהכרח מתרכזת רק בשובו של החייל הישראלי.
העסקה הזאת טומנת בחובה הזדמנויות מדיניות ואסטרטגיות, מן המעלה הראשונה, בכל הקשור לאינטרס הלאומי של מדינת ישראל, הנה כמה מהם:
- ההסכמה של ראש הממשלה לעסקה, נבעה בין היתר מהחשש שהזדמנות נוספת לביצוע עסקה, לא תחזור. עיקר החשש ב"חלונות הגבוהים", היה מהאביב הערבי, שכבר מזמן הפך לחורף איסלאמי רדיקלי. כרגע, מצרים נשלטת על-ידי מועצה צבאית, אך מדובר באופן זמני. אין לדעת איזה משטר יעלה אחרי הבחירות במצרים. מה שבטוח, הוא יהיה מורכב מגוש דומיננטי של האחים המוסלמים. גם בסוריה, שעומדת כבר הרבה זמן על "כרעי תרנגולת", היציבות ממנה והלאה. cלשכה המדינית של חמאס בדמשק בדקו מזה זמן מה אפשרויות לעבור למקום אחר. המצרים כנראה התנדבו לתת להם מקום חדש כחלק מהעסקה. בכל הטירוף והתהפוכות שמתחוללים בעולם הערבי, סירוב לעסקה בזמנים האלו, היה כהודאה בדבר הפקרתו של החייל השבוי. לתמיד.
- ההחלטה של ראש הממשלה להסכים לעסקה, מראה על אמון מוחלט במערכת הביטחון. הדבר מעלה את המוראל בקרב הלוחמים של המדינה, הדבר מעניק לכוחות הביטחון מוטיבציה לפעול ולדעת שיש מי שסומך עליהם לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ובנוסף, יש מי שדואג להם, אפילו אם המשימה לא תצלח.
- החמאס חושב שניצח מבחינה טקטית – ואולי צודק בכך – אך מאידך, הוא כנראה לא מבין שהפסיד מהבחינה האסטרטגית, וזה הדבר החשוב ביותר, שהרי ניצחון בקרב הוא לא בהכרח ניצחון במלחמה. החזרת החייל החטוף תאפשר לצה"ל, מה שלא יכל לעשות בו בזמן ששליט נמק בשבי החמאס, וזה למגר את החמאס כליל - אם האחרון יפצח שוב במסע טרור מכל סוג שהוא, בין אם מדובר בפיגועי התאבדות ובין אם מדובר בירי קאסמים. עד עתה, ידיו של צה"ל היו כבולות. ההוכחה לכך הגיעה במבצע עופרת יצוקה, אז עצר שר הביטחון את המבצע, רגע לפני שחמאס "נפל על רגליו", וזאת מחשש ודאי לשלומו של גלעד שליט. כעת צה"ל נושם לרווחה. כעת צה"ל משוחרר. כעת צה"ל יכול להגיב-בהתאם. ברמה האופרטיבית ביותר. כרגע, ועד כמה שזה נשמע אבסורד, לישראל אין שום אינטרס להעלים את חמאס מרצועת עזה. החמאס, מאז נבחר לפרלמנט הפלסטינאי בבחירות, "התמתן" יחסית, ואף ניסה לשמור על רגיעה לאורך זמן (מחשש לעופרת יצוקה 2). בתווך, צמחו וגדלו ארגונים אף יותר קיצוניים מחמאס (ועדת ההתנגדות העממית, הג'יהאד האיסלאמי), שדרשו לא לשמר את הרגיעה עם ישראל. חמאס הצליח לשתק אותם (עד הפיגוע סמוך למצרים), לעיתים אף בכוחה זרוע. על כן, לישראל אין אינטרס – כרגע - להפיל את משטר חמאס, כל עוד הוא שומר על יציבות בעזה. אבל המצב יכול להשתנות באחת, במיוחד עכשיו אחרי ששליט חזר. תעודת הביטוח של חמאס התמסמסה. כרגע, הכדור בידיים של חמאס.
- אבל אולי התמורה הכי חשובה מההסכם הזה (מלבד החזרת חופש התמרון בעזה לדי צה"ל), מגיעה מקהיר. העסקה הזה מעידה על הידוק הקשרים עם השלטון במצרים. מצרים, מצידה, רוצה להציג את עצמה כמחליפה של טורקיה, שעד השנים האחרונות לקחה חסות על היחסים שבין ישראל לפלשתינים. המצרים רוצים להציג חזית דומיננטית, חזקה. להחזיר את ההוד ואת הכבוד לאחר "לכתו של הרודן" וחזרת מצרים לידי העם. השלמת העסקה אפשרה לנו לראות שהיחסים בין ישראל ומצרים על-כנם. החשש הכבד היה מהתדרדרות היחסים לאחר ההפיכה במצרים, הפיגוע נגד ישראל, הרג החיילים המצרים והפריצה לשגרירות ישראל ע"י המון מצרי (שבנתיים התבררה כמפוברקת וככזאת שמומנה ע"י גורמים פוליטיים).
העסקה של שליט הפיחה תקווה ביחסי שתי המדינות. במיוחד לישראל, שרואה בהסכם השלום ושיתוף הפעולה עם מצרים כאינטרס לאומי חיוני – לא פחות. שיתוף הפעולה עם מצרים הוא חיוני לביטחון ישראל, באופן חסר תקדים. שיתוף זה, חשוב שיתקיים גם לאחר הפלתו של מובארק. בטח ובטח כאשר ככל הנראה, הלשכה המדינית של חמאס בדמשק תעבור לקהיר. ישראל כבר הביעה את מלוא הערכתה ואת תודותיה, למצרים, על התיווך בעסקה ואף התנצלה על הרג החיילים המצרים (אף שתחקיר צה"ל קבע במפורש שההרג לא נבע מאחריות צה"ל). כל אלו מעידים על רצון לקחת את היחסים עם מצרים צעד אחד קדימה ולבסס את שיתוף הפעולה לקראת הבחירות הבאות במצרים.
עסקת שליט, כאמור, היא לא רק שחרור אלף מחבלים וקבלת חייל אחד. העסקה, כאמור, כוללת בחובו אפשרויות אסטרטגיות, מדיניות וביטחוניות, שיאפשרו לה לבסס את כוחה באזור ולקבע את מעמדה ואת כוח ההרתעה שלה. כן, התשלום קשה מנשוא, כואב ואכזרי. אך הכרחי למען ביטחון וחוסנה של מדינת ישראל.
"אם אתה רוצה להפסיק לרקוד עם השטן, אתה חייב לחכות שהמוזיקה תיגמר", אומר המשפט המפורסם. המוזיקה הסתיימה היום אחת ולתמיד. החמאס בסה"כ מתגאה בשמיעת ההד.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
