מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יש המתווכחים על השאלה האם יש לייחס חשיבות לא רק לצירוף הזה, אלא גם לסדר המילים בו. לאמור: האם ישראל היא קודם כל מדינה יהודית, או שמא היא יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. לצורך הדיון בשורות הבאות, אין לכך חשיבות. מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, בתוקף כך היא הוקמה (ראו מגילת העצמאות) וזוהי הסיבה היחידה לקיומה. אם ישראל אינה מדינה יהודית - אין שום סיבה שנשב דווקא פה.

בישראל חיים מיעוטים שאינם יהודיים. זו לא בעיה. הבעיה מתחילה כאשר יש בה בני מיעוטים המזדהים עם מי שמבקשים להשמיד אותה, או שלכל הפחות לא בדיוק יצטערו אם היא תחדל להתקיים כמדינה יהודית. זו הסיבה לכך שחייבים לעמוד על המשמר ולגלות רגישות לכל הבעה אפשרית של חוסר נאמנות כלפי המדינה מצידם של בני אותם מיעוטים. וחשוב לומר: בהקשר זה, אין חשיבות לשאלה האם מדובר במיעוט ערבי או במיעוט חרדי, ואין זה משנה מה גודלו של אותו מיעוט. ברגע בו אזרח ישראלי מגלה סימנים של פקפוק בהיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, יש לפעול נגדו במלוא חומרת הדין.

אין זו משטרת מחשבות; זוהי הגנה עצמית ברורה ביותר. הנאצים עלו לשלטון בדרך דמוקרטית: התמודדו בבחירות, היו הסיעה הגדולה ביותר ברייכסטאג ובתמרונים פוליטיים הצליחו להרכיב ממשלה. הלקח שיש ללמוד מדוגמה שטנית זו הוא, שדמוקרטיה רשאית לנקוט באמצעים בלתי-דמוקרטיים, כדי להגן על עצמה מפני מי שמבקשים להשתמש בה-עצמה כדי לחסל אותה. במילים פשוטות: דמוקרטיה אינה רשאית להעניק לאויביה את האמצעים שיאפשרו להם לחסל אותה.

זלזול בהמנון אינו חופש ביטוי

על-פי תפיסה זו, מי שמפגין בפומבי שאינו מקבל את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית - אינו יכול לצפות שאותה מדינה תגן בשמו של חופש הביטוי על חוסר נאמנותו. גם לזכות יסוד זו, כמו לכל זכות, יש מגבלות. חופש הביטוי אינו מתיר להוציא לשון הרע ולחשוף סודות צבאיים, והוא גם אינו מתיר לשרוף את דגל המדינה או לירוק על סמל המדינה. באותה רוח, ולמרות שהדבר אינו קבוע בחוק, חופש הביטוי אינו יכול להתיר זלזול בהמנון המדינה.

הדגל, הסמל וההמנון - כולם מבטאים את היותה של ישראל מדינה יהודית. דוד וולפסון סיפר כיצד יצר את הדגל: הוא לקח את הטלית והוסיף מגן דוד בין הפסים שלה. סמל המדינה הוא מנורת המקדש. וההמנון, מה לעשות, מדבר על נפשו של יהודי השואף להיות חופשי בארצו, ארץ ציון וירושלים. מי שאינו מוכן לקבל אחד מהסמלים הללו, מפגין בכך שאין הוא משלים עם היותה של ישראל מדינתו של העם היהודי. ומי שאינו מוכן שישראל תהיה מדינתו של העם היהודי, ספק אם יש מקום להעניק לו את הגנתה; ובוודאי שאין לאפשר לו למלא בה תפקיד ציבורי.

מבין שלושת הסמלים הלאומיים, ההמנון הוא אולי הרגיש ביותר לדעות שונות, משום שיש בו מילים מפורשות ולא סמלים ויזואליים. למשל: בבריטניה יש מי שמבקשים לבטל את המלוכה - בעוד ההמנון מצהיר: "אל נצור את המלכה". ההמנון האמריקני מדבר על "הבזקן האדום של הרקטות, פצצות מתפוצצות באוויר, העידו לאורך הלילה כי דגלנו עודנו שם" - ומה יעשו פציפיסטים? כנ"ל לגבי המרסייז הצרפתי: "אל הנשק, אזרחים! היערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו". ובכל זאת, לא יעלה על הדעת שמי שממלא תפקיד ממלכתי וציבורי במדינות אלו, יסרב לשיר את ההמנון - בוודאי לא בפומבי.

שלושה סמלים בעלי חשיבות זהה

מה אמור לעשות השופט סלים ג'ובראן, אם הוא אינו מזדהה עם מילותיה של "התקווה"? יש לחלק את התשובה למספר חלקים. בד' אמותיו - שינהג כפי שהוא מוצא לנכון. אם יש לו בעיה עם המילים "נפש יהודי הומיה" - שידלג עליהן. אבל אם יש לו בעיה עם ההמנון כולו - ייכבד ויישאר אזרח פרטי, ולא יקבל משרה בצמרת המדינה שעם המנונה אינו מסכים.

תארו לעצמכם שג'ובראן היה מודיע, שאין הוא מסכים שדגל המדינה (הטלית ומגן הדוד) וסמל המדינה (מנורת המקדש) יהיו קבועים באולמו. הרי איש לא היה מעלה על דעתו לרגע להסכים לכך, ואיש לא היה מעלה על דעתו לשני רגעים שג'ובראן יכול להמשיך ולהיות שופט בישראל. וזה לא רק מסיבה יהודית, אלא גם מסיבה דמוקרטית: החוק קבע שאלו הם הדגל והסמל, והוא גם קבע היכן יש למקם אותם. כלומר: מי שכופר בדגל ובסמל, גם אינו מקבל את מרות החוק.

למחוקק הישראלי נדרשו 56 שנים עד שעיגן את "התקווה" בחוק כהמנון המדינה, וזאת מתוך רגישות-יתר לאזרחים הערבים. אך מאז 2004, החוק קובע במפורש ש"התקווה" היא ההמנון, והוא עושה זאת לצידם של הדגל והסמל. לאמור: המחוקק קבע במפורש שלשלושת סמלי הריבונות הישראלים יש מעמד שווה, גם אם לא קבע מתי יש לשיר את ההמנון. לכן, מי שאינו מכבד את ההמנון - דינו כמי שאינו מכבד את הדגל והסמל. אם ג'ובראן מוכן לשבת באולם בו מוצבים הדגל והסמל - חובתו לשיר את ההמנון. אם הוא אינו מוכן לשיר את ההמנון - אין הוא יכול להמשיך לשבת באולם בו מוצבים הדגל והסמל. זוהי שלישייה שאין כל אפשרות להפריד בין חלקיה.

דווקא מול מאות אורחים

לכך יש להוסיף את ההתרסה בה נהג ג'ובראן, כאשר נמנע מלשיר את "התקווה" דווקא במשכן הנשיא, דווקא בזמן הטקס החשוב ביותר של מערכת המשפט, דווקא אל מול מאות אורחים, דווקא אל מול כל המצלמות והעיתונאים. ג'ובראן אינו טיפש, והוא ידע - או לפחות אמור היה לדעת - שלא מעט אנשים ישימו לב לשפתיו החשוקות בעת שירת "התקווה". למרות זאת, הוא מצא לנכון לזלזל בהמנונה של מדינת ישראל בצורה הפומבית והבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אם עשה זאת בכוונה - עליו ללכת הביתה. אם עשה זאת בטיפשות - עליו ללכת הביתה.

סלים ג'ובראן צריך לבחור, כאן ועכשיו: האם הוא אזרח ישראלי לכל דבר, הנאמן למדינה ולסמליה, או שיש לו בעיה עם הסמלים המבטאים את היותה של ישראל מדינת העם היהודי. אם האפשרות השנייה היא הנכונה, עליו להתפטר מיד. ואם לא יעשה זאת מרצונו, יש להדיח אותו. דווקא בשל רום מעמדו, צריך להבהיר בקול רם, חד וברור: ישראל היא מדינת העם היהודי וכזו תישאר. מי שאינו מקבל זאת - אל יצפה להשתלב במערכות השלטון שלה. משום שמי שאינו מקבל זאת, כופר בעצם קיומה של המדינה.