העולם ואירן: מי נגד מי

תחילה, אירן. מה שהופך את אירן לגורם מאיים – ויוצר גם את ההבחנה בין החשש מגרעין אירני לחשש מהגרעין המצוי זה זמן בידי פקיסטן – הוא העובדה שהמשטר החומייניסטי תופס את עצמו מראשיתו כמשטר מהפכני, המבקש לייצא את המהפכה גם למדינות אחרות. כמו שאומרת שיין: "האסטרטגיה האירנית כוללת כמה שלבים: ראשית, עצם שימורו של המשטר. שנית, להיות הגורם הדומיננטי במפרץ הפרסי. שלישית, להגיע לעוצמה שתאפשר להם להוביל את כל העולם המוסלמי. ורביעית – מתוך מחשבה שהמערב נמצא בשקיעה מבחינה כלכלית ותרבותית גם יחד, הם רואים באיסלאם, וממילא בעצמם, מעצמה הגמונית בעולם כולו".

ואכן, כבר עם התבססות שלטונם ב-1979 פנו אנשי חומייני להפיץ את הבשורה, בראש וראשונה בריכוזים שיעיים בעולם הערבי, למשל בלבנון. 15 השנים הראשונות לשלטונם התאפיינו גם בהפעלת טרור ללא עכבות גדולות, במיוחד חיסול אנשי אופוזיציה גולים על אדמת אירופה. אבל המכות שחטפה המהפכה בינתיים – מלחמת שמונה השנים עם עירק של סדאם חוסיין, שבה נהרגו מאות אלפי חיילים אירנים; חשיפת אחיות המודיעין האירני לחיסולם של אנשי אופוזיציה על אדמת גרמניה ב-1992, חשיפה שפגעה מאוד ביחסי אירן-אירופה; והתסיסה הפנימית במדינה – גרמו לאירנים להיזהר מביטויים בוטים ואלימים מדי של המהפכה, עד כדי השעיית רוב פעילות הטרור הישירה שלהם (להבדיל מזו של חיזבאללה) עד לשנה האחרונה.

מצד שני, נראה שדווקא ההכרה בפגיעות המשטר היא שהביאה את האירנים להשקיע כל כך ולהסתכן כל כך בפרויקט הגרעין, מתוך הנחה שמטרייה גרעינית, לאו-דווקא פעילה אבל קיימת, תַקנֶה למשטר חסינות כמעט מלאה מהפרעה לתוכניותיה.

השותפות האירנית הבולטת ביותר היא כמובן עם סוריה וחיזבאללה. חיזבאללה היא כאמור תנועת-חסות לכל דבר, הכפופה למנהיג העליון של אירן כאילו הייתה ארגון פנים-אירני. העובדה הזו כשלעצמה מסבכת את חיזבאללה בזירה הלבנונית, שם מתיימר הארגון להצטייר כמי שעניינו הגנה על האינטרסים הלבנוניים מפני ישראל. זה בא לידי ביטוי הן במקרים שבהם חיזבאללה מפעיל כוח בעימותים פנים-לבנוניים, הן במקרים שבהם ההתקפות נגד ישראל פוגעות באזרחי לבנון, כמו במלחמת לבנון השנייה. במקרה האחרון, מציינת שיין, "העובדה שעיקר הנפגעים היו שיעים, שהם מקור התמיכה של חיזבאללה בלבנון, גרמה לכך שהאירנים עצמם מיהרו לפעול לשיקום האזור, כדי לצמצם פגיעה בתמיכת התושבים".

עם סוריה מדובר לא בחסות אלא בברית. תחילתה עוד ב-1980, על-רקע פרוץ מלחמת אירן-עירק. קם מסביר שהרקע הוא שותפות אינטרסים בין המדינות, בראייתן בעירק אויב משותף. גם האיבה הסורית למערב, ובעיקר לארצות הברית, הייתה משמעותית, וכן ההקשר הדתי: העלאווים השולטים בסוריה של משפחת אסד נחשבים ענף של האיסלאם השיעי. וכך, הסורים סייעו לאירן במלחמתה עם עירק, ושימשו צינור חשוב להעברת נשק לחיזבאללה. בתמורה, במלחמת האזרחים הנוכחית מקבל אסד תמיכה רחבה מאירן ומחיזבאללה: מומחים אירנים לדיכוי מהומות (הם התנסו בכך בעצמם בעקבות הבחירות לנשיאות השנויות במחלוקת ב-2009) מייעצים לסורים ואירן וחיזבאללה מספקות כלי נשק לסורים, אם כי נזהרות מלוחמה אקטיבית לצד החיילים הסורים נגד המורדים.

שותפות אירנית נוספת היא עם ארגוני הטרור הפלשתינים, חמאס והג'יהאד האיסלאמי. כאן בסיס היחסים הוא שותפות אינטרסים, לא ברית. חמאס קיבל מאירן במשך השנים סיוע רב בכספים ובתחמושת, עד כדי שדרוגו למיני-צבא. ועם זאת, המיקוד החמאסי בזירה הפלשתינית (שוייצר מדגיש שלפחות עד היום, חמאס מעולם לא ביצע פיגועים נגד ישראל בחו"ל, גם כשהיה לו פיתוי לכך לאחר פגיעות קשות בבכיריו) וזהותו הסונית גרמו בשנה האחרונה לנתק בינו לאירן. לאחר שכבש את השלטון בעזה, החל חמאס בהדרגה להפעיל שיקולים עצמאיים, לא אירניים, לגבי ההיקף והעיתוי של הפגיעות בישראל. נוסף על כך, בעקבות הטבח שעורך המשטר הסורי באזרחיו התנתקה הנהגת חמאס מסוריה. שני אירועים אלה החריפו את הנתק עם אירן. במקום חמאס, החלו האירנים לממן ולחמש ארגון פלשתיני אחר, הג'יהאד האיסלאמי, המאתגר כיום גם את חמאס בפעילות עצמאית בעזה.

בשנים האחרונות החלו האירנים לנסות להפוך גם את עירק למדינת חסות. הניסיון מתאפשר בזכות האמריקנים, שהחילו בחירות דמוקרטיות בעירק, שבהן עלתה ממשלה בדומיננטיות שיעית – קבוצת הרוב באוכלוסיית עירק. עד כדי כך שירתה הפלישה האמריקנית לעירק את האינטרס האירני, שהיו במערב מי שטענו שאירן פעלה לספק לאמריקנים תמונה כוזבת של ייצור נשק להשמדה המונית בעירק כדי לגרום להם לפלוש אליה. שיין לא מאמינה בתיאוריית הקונספירציה הזו: "הפלישה האמריקנית לעירק עוררה בהלה המונית באירן שמא הם הבאים בתור, לכן לא סביר שהם תכננו את הפלישה, אף שבדיעבד הם המרוויחים הגדולים ממנה". ברור גם שהאירנים היו בהחלט מעורבים בטרור האנטי-אמריקני, שהיה בין הגורמים שדרבנו את ארצות הברית לצאת מהמדינה בסוף 2011.

כיום נחשבת אירן לגורם החיצוני הבולט ביותר בעירק. האירנים מנסים לדרבן את הממשלה המקומית לשתף איתם פעולה, ובוחשים במערכות הבחירות המקומיות במגמה לעודד מועמדים המזוהים איתם. ועם זאת, פרופ' מאיר ליטבק ממרכז אליאנס ללימודים אירניים באוניברסיטת תל אביב מציין שיש בכל זאת הבדלים בין התפיסה השיעית האירנית לזו העירקית: "האייתוללה סיסתאני, המנהיג השיעי החשוב בעירק, לא מאמין בשלטון אנשי הדת, כמו שמקובל באירן. הוא מאמין בהפרדה בין הדת למערכת הפוליטית, וכתוצאה מכך נוצרה תחרות מסוימת בין שתי הערים הקדושות לשיעים, נג'ף בעירק וקום שבאירן, על דומיננטיות ועל המודל הראוי לעולם השיעי".

עד לפני שנה חלמו האירנים על גיבוש ציר שעובר דרך רובו של 'הסהר הפורה' ההיסטורי: אירן-עירק-סוריה-לבנון-עזה. נפילתו המסתמנת של משטר אסד (והשפעתה האפשרית על מעמד חיזבאללה בלבנון) מסכנת חוליה חשובה בציר הזה, ומגבירה את חשיבותה של עירק. מנגד, 'האביב הערבי' ואווירת המהפכנות שיצר באזור מספקים לאירן הזדמנויות פעולה חדשות. כך למשל הם פעלו להתסיס את הרוב השיעי בבחריין, וכן לנצל את הכאוס בתימן כדי לסייע לקבוצה החוטית, המזוהה איתם, במדינה שיש לה משקל אסטרטגי רב בגלל שליטתה באזור הכניסה לים סוף.

האירנים תולים תקוות מרובות גם בחילופי השלטון במצרים. משטר מובארק החילוני נחשב יריב מובהק לאירנים. היחסים בין המדינות נותקו סמוך למהפכה באירן בשל חוזה השלום בין מצרים לישראל; עתה מקווה אירן שהשלטון הדתי החדש במצרים יהווה בעל ברית נוח יותר. בניגוד למנהגם בעבר, הם המחזרים כיום אחרי מצרים. אבל השלטון החדש אינו ממהר להתרצות: יש לו יותר מדי מה להפסיד מברית עם אירן. סיוע החוץ האמריקני הוא משענת כלכלית מרכזית של מצרים הענייה. גם היריבות הסונית-שיעית, שלעתים בולטת דווקא בין משטרים בעלי אוריינטציה דתית, לא תורמת להתלהבותם. בינתיים נפוצו בימים האחרונים ידיעות על כך ששלטון איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי במצרים מנסה לרסן דווקא את הפעילות הצבאית ברצועה, ואף דרש מהענף הפלשתיני של 'האחים', חמאס, להפוך לתנועה פוליטית גרידא.

האירנים אינם בוחלים בפעילות גם מחוץ למזרח התיכון. זירה מועדפת היא מדינות מוסלמיות באסיה, דוגמת אפגניסטן. כמו בעירק, גם מפלישת ארצות הברית לאפגניסטן בסתיו 2001 האירנים הרוויחו פעמיים: גם סילוק הטליבאן הסוני השנוא וגם יצירת כאוס חלופי המאפשר להם מעורבות. כך החלו האירנים להתערב באפגניסטן בשלושה מוקדים שונים: משיכת לִבה של האוכלוסיה השיעית שבמערב המדינה; קשרים עם ממשלת אפגניסטן, שלכאורה משתפת פעולה עם ארצות הברית אבל מצוקתה הכלכלית והפוליטית גורמת לה להיות קשורה לכל גורם חזק ועשיר בתמונה; ואפילו קשר עם היריבים מהטליבאן, לאור המאבק המשותף בארצות הברית. שיין מציינת שהבריטים תפשו לפני כשנתיים אמצעי לחימה אירניים בידי הטליבאן.

מדינת בחישה נוספת היא אזרבייג'ן. אירן מעוניינת לרתום אותה שכן הן חולקות גבול משותף, ומשום שחלק גדול מאוכלוסיית אירן הוא אזרי; למעשה, אומר אפרים קם, באירן הגדולה יש פי שניים אזרים משיש באזרבייג'ן עצמה, וח'אמינאי עצמו אזרי ולא פרסי. אין פלא אפוא שכמה מניסיונות הפיגוע האירניים הבולטים נגד אינטרסים ישראלים בשנים האחרונות נעשו על אדמת אזרבייג'ן, ואין פלא שהאירנים רותחים על שיתוף הפעולה של 'בני הברית הטבעיים' עם המערב וישראל.

באפריקה יש לאירנים מגוון אחר של אינטרסים. הם יצרו קשרים עם כמה מדינות (זמביה, קונגו וניגריה) לשם כריית אורניום. ובעיקר יש להם ברית ארוכת טווח עם שליט סודן, עומר אל-בשיר, שגם למשטרו אופי דתי קיצוני, אם כי סוני; הברית מנוצלת לשימוש בסודן כצינור אספקת נשק לרצועת עזה (כמובן, גם דרך מצרים ומדבר סיני). מזרח אפריקה בכלל, שהוא מוקד כללי של מלחמות אזרחים וכאוס, משמש לאירנים בסיס תעבורה ומוקד שליטה סמוך לים סוף – נתיב המעבר הימי שלהם לים התיכון. בשנים האחרונות אף נפוצו ידיעות על כמה פעולות ישראליות במזרח אפריקה שמטרתן פגיעה בשיירות נשק אירניות. יתר על כן: לפי דיווח של השבועון 'אקונומיסט' מלפני כחודש, המלחמה בין סודן לדרום סודן הפכה לעוד זירת עימות בין ישראל ואירן. האירנים מחמשים את הצפון המוסלמי, וישראל את הדרום הנוצרי.

מפת הפעילות האירנית מגיעה עד לדרום אמריקה הרחוקה. שם מנסים האירנים לנצל שני משאבים: גרעין של מהגרים ערבים-שיעים, בעיקר מלבנון, ושנאתם של כמה משטרי שמאל חילוניים לארצות הברית. הבולט בהם הוא כמובן הוגו צ'אבז מוונצואלה. אבל לפי דיווח של שגרירות ישראל בארצות הברית (המתבסס בעצמו על הרצאה שנתן בוושינגטון מומחה לנושא), מפת האינטרסים האירניים ביבשת גדולה בהרבה. ראשית, גם כאן קיים מרכיב האורניום. לפי עדותו של אותו מומחה, המסתמך על ביקור שערך באזור, ונצואלה נחשבת זה מכבר מקור אורנים מרכזי לאירן, אבל הוא מצא כי אירן כורה אורניום גם בלא פחות מ-11 אתרים שונים בבוליביה. לדבריו, היא אף חתמה על הסכמי מסגרת בנושא זה גם עם אקוודור. כן משמשת ונצואלה מוקד אימונים לאנשי חיזבאללה, הרחק מעיניו הבולשות של המערב.

גם משולש הגבולות ארגנטינה-ברזיל-פרגוואי, הידוע כאזור דמדומים מבחינה שלטונית, הוא מוקד פעילות אירני. ההנחה היא ששני הפיגועים הגדולים שביצע חיזבאללה בסיוע אירני על אדמת ארגנטינה (הפיגוע נגד שגרירות ישראל ב-1992, ופיצוץ מרכז הקהילה היהודית ב-1994) נעשו בעזרת תשתית מקומית של מוסלמים-שיעים.

מהצד הנגדי, המערבי, הגורם הבולט ביותר הוא כמובן ארצות הברית. היא הכוח ההגמוני, "השטן הגדול" בלשון האירנים, שנגד מעמדו ועוצמתו יוצאים האירנים מלכתחילה, ולכן היא בעלת אינטרס ישיר מובהק לעמוד כנגד האירנים. קם מבהיר ש"יחס המשטר האירני לארצות הברית הוא דוגמה מובהקת להעדפת שיקול אידיאולוגי על השיקול הרציונלי. הם משלמים מחיר כבד, צבאי וכלכלי, על העוינות לארצות הברית. אחת הסיבות המרכזיות להפסד שלהם במלחמה עם עירק היה הנתק מארצות הברית, מכיוון שהאמריקנים מנעו אספקת נשק לאירן ובעקבותיהם עשו כך גם האירופים. אבל אירן לא מוותרת על העוינות הזו, מפני שהיא בעיניה חלק מתעודת הזהות של המשטר".

אבל גם אינטרסים מנחים כאן את אירן. בראש ובראשונה, מעמדן של בנות בריתה של ארצות הברית במפרץ הפרסי והשליטה במקורות הנפט, וכן כמובן גם האיום על ישראל, שאף היא בעלת ברית מרכזית של ארצות הברית במזרח התיכון.

ארצות הברית מחרימה את אירן זה מכבר. החרם תקיף כל כך, שהחוק האמריקני מחרים אפילו סחר עם גורם שלישי המספק תחמושת או משאבים אסורים לאירן. שיין מדגישה שדווקא המשטר הנוכחי בהנהגת אובמה היה החריף ביותר נגד אירן (מן הסתם גם כתוצאה מהלחץ הישראלי הכבד בתקופה זו, והאיום הישראלי לתקוף ישירות את אירן), אף יותר ממשל בוש שנחשב ידיד ישראל מובהק: "בתקופתו הגיעו ארצות הברית ואירופה גם לחרם על ייצוא הנפט מאירן וגם לסנקציות על הבנק המרכזי האירני, שני צעדים מרחיקי לכת".

שותפות משמעותיות הן מדינות האיחוד האירופי. בעיקר בריטניה וצרפת, ואחריהן גרמניה מיישרת קו בפחות התלהבות. באירופה היססו במשך שנים לנקוט עיצומים משמעותיים נגד אירן, בעיקר בגלל היקפי הסחר איתה והתלות באספקת הנפט ממנה. אבל היוזמה האמריקנית הדביקה בחודשים האחרונים את היבשת המהססת, ואירופה החליטה כאמור להפסיק מ-1 ביולי את ייבוא הנפט מאירן, וכן להטיל עיצומים וסנקציות על הבנק המרכזי בטהרן. מדינות פרו-מערביות אחרות, דוגמת סינגפור ודרום-קוריאה, הסכימו להשתתף בחרם. אבל מכיוון שתלותן בנפט האירני גדולה עוד יותר, הן קיבלו מארצות הברית הסכמה לחרם מדורג: בכל 180 יום עליהן להוכיח הפחתה מסוימת בהיקף סחר הנפט עם אירן, וָלא – ייפגע הסחר שלהן עם ארצות הברית.

לא פחות עוינות לאירן הן כמה מדינות ערביות ומוסלמיות באזור, שיש להן סיבות טובות לחשוש מהגמוניה אירנית. בראשן סעודיה, המובילה פעילות אנטי-אירנית בכל מקום שהיא רק יכולה: החל ממשלוח חיילים לבחריין בצעד הפגנתי לנוכח מעורבות האירנים בהתקוממות הרוב השיעי, ועד סיוע לכוחות האנטי-שיעיים בתימן ולכוחות האופוזיציה בסוריה. גם טורקיה של ארדואן, שתחילה ניהלה עם האירנים מעין רומן של משטרים דתיים, החלה לחוש מאוימת מהאירנים בזירות שונות, בעיקר עירק וסוריה, והחלה לפעול נגדם. בישראל יש מי שרואה בכך הזדמנות לחידוש הברית עם טורקיה. פורסם גם על לחץ אמריקני על ישראל לפייס את הטורקים בסוגיית המרמרה, כדי לשפר את שיתוף הפעולה האסטרטגי. לכאורה, גם האינטרס המשותף עם סעודיה יכול לתרום לקשרים, לפחות סמויים, בין המדינות.

באופן כללי, נראה שהמזרח התיכון נחלק בסוגיה האירנית לפי קווי התיחום בין הסונים והשיעים. ואמנם, תחושת נסיקה שהייתה לשיעים באזור בשנים שלאחר המהפכה החומייניסטית יצרה דאגה עמוקה בקרב משטרים סוניים, ואיתה מאמץ לפגוע באינטרסים האירניים. החלוקה המספרית בין הקבוצות, שבה עדיפות ברורה לסונים, אינה מבטיחה עתיד ורוד למהפכה השיעית.

ועם זאת, יש גם קבוצות שוליים סוניות ששנאתן למערב ולארצות הברית מביאה אותן לעתים לשיתוף פעולה (תמיד זמני ונקודתי) עם אירן. כך, למשל, היו דיווחים במערב, שלא הוכחו בבירור, על שותפות אירנית סמויה בארגון פיגועי אל-קאעידה ב-11 בספטמבר 2001. כן ידועים שיתופי פעולה מינוריים יותר, כגון בין האירנים ואל-קאעידה בסודן; מתן נתיב מילוט ומסתור (בפיקוח מלא ובתנאי מעצר בית) לאנשי אל-קאעידה שברחו מאפגניסטן לאירן לאחר פלישת האמריקנים; ומתן מסדרון חופשי מצד משטר אסד בסוריה לאנשי אל-קאעידה וגי'האדיסטים אחרים שרצו לפגוע באמריקנים בעירק (מסדרון שמנוצל כיום בכיוון ההפוך, על-ידי אותם גי'האדיסטים, כנגד שלטון אסד עצמו). אולם ברור שביום פקודה גוברת איבתם הדתית של הסונים הקיצונים לאירן על האינטרסים המזדמנים של שיתוף הפעולה. רק לא מזמן דווח שאנשי אל-קאעידה מקווים ליצור בסוריה ובעירק המתפוררות בסיס לפעולה נגד ישראל ואירן גם יחד.

בתוך התמונה הסבוכה הזו בולטת עמדתן של רוסיה וסין היושבות על הגדר. קם אומר שמשיחות ישירות עם נציגיהן, ברור לו שלשתיהן אין עניין או רצון באירן גרעינית, ועם זאת, גם מתוך הערכה שאירן גרעינית לא תסכן אותן, הן אינן מוכנות לצעדים פעילים ממשיים נגדה. שתי המדינות אומנם הצביעו כמה פעמים במועצת הביטחון בעד עיצומים על אירן, אך לפני כן דאגו שהעיצומים יהיו מרוככים, וכיום הן עומדות כחזית בצורה מול אפשרות הרחבתם, קל וחומר מול אפשרות למתקפה צבאית.

האינטרסים של שתיהן אינם זהים. אצל רוסיה מדובר בעיקר ביריבות המסורתית עם המערב, שמשטר פוטין רוצה לשמר כביטוי לתפיסתו את רוסיה כמעצמה עצמאית. מתוך כך מנסה רוסיה להקשות על האמריקנים. ואילו אצל הסינים מדובר כנראה בעיקר באינטרס כלכלי: הצמיחה הדרמטית של סין בשנים האחרונות תובעת משאבי אנרגיה כה גדולים, שהיא חוששת מאובדן האספקה האירנית.

ומה מקומה הרצוי של ישראל במערכה הנרחבת הזו? האם יש לה צורך, או עניין, להתבלט בה, ובכך להחריף גם את רצונה של אירן לפגוע בה? בספרם החדש על המודיעין הישראלי, 'מלחמות הצללים', כותבים העיתונאים יוסי מלמן ודן רביב שאריאל שרון וראש המוסד שמינה, מאיר דגן, סברו שישראל צריכה לפעול בשקט נגד הגרעין האירני כדי להדגיש את האופי הבינלאומי של הסוגיה, וממילא גם לא להימצא במקום בולט מדי על הכוונת האירנית.

אולם כל המומחים המרואיינים לכתבה זו סבורים שאין, ולמעשה מעולם לא הייתה לישראל, אופציה לחמוק ממקום מרכזי במערכה. כדברי קם: "חלק מהתפיסה הדתית האירנית היא לראות בישראל מדינה שצריכה להיעלם מהמפה. למעשה, אירן היא המדינה היחידה באזור שאומרת באופן רשמי שמדינה פלשתינית צריכה לקום לא לצד ישראל, אלא על חורבותיה. יש גם אינטרס פוליטי אירני, ללבות את התמיכה בה באמצעות תקיפת ישראל".

נראה אפוא שלא הייתה יכולה להיות מדיניות חלופית שהייתה מפחיתה את האיום האירני על ישראל. זה לא אומר שאם תהיה בידי אירן פצצה גרעינית, היא תמהר להשתמש בה כנגד ישראל. ברור שצעד כזה אינו רציונלי מבחינת האירנים, אבל, כמו שאומר קם, "פצצה בידי האירנים בכל זאת עלולה להיות פיתוי גבוה לשימוש, למרות הסיכון הגדול מבחינתם, בפרט שמדובר במשטר יחיד במינו בעולם המונהג בידי אנשי דת. יש גם פוטנציאל סכנה במצב חסר התקדים שבו לשני צדדים בעימות יש נשק גרעיני אך אין מערכת של הסדרת בעיות ואי-הבנות". וכמובן, בחסות המטרייה הגרעינית יוכלו יריבים ישירים של ישראל, כמו חיזבאללה וארגוני הטרור הפלשתינים, לפעול בצורה חופשית בהרבה. שורה תחתונה: למרות ההקשר הגלובלי והמערכה הרחבה, ישראל בכל זאת ממוקמת במרכז התמונה.