נשיא הסקרים

סיפורו של הסקר הזה הוא דוגמה טובה המאפשרת לחשוף חלק ניכר מהפגמים שרוב התקשורת הישראלית לוקה בהם בסיקור הפוליטיקה האמריקנית. להבדל בין הסקר המצוטט לבין שאר הסקרים הייתה סיבה טובה, אך ספק אם מישהו מהעיתונאים טרח לברר אותה, ואין ספק שאיש מהם לא דיווח עליה. בסקר המדובר, שיעור המצביעים שהזדהו באוזני המראיינים כדמוקרטים רשומים היה גדול ביותר מעשרה אחוזים משיעורם באוכלוסיה (בארצות הברית צריך להירשם מראש כדי להצביע, ואגב כך יש להצהיר על הזיהוי הפוליטי, אף שהוא אינו מחייב את האזרח בשום אופן מאחורי הפרגוד. מי שרוצה יכול להצהיר שהוא 'עצמאי' ואינו מזדהה עם שום מפלגה).

ההטיה באוכלוסיית המדגם של הסקר ניכרה גם במדד נוסף: הצהרתם של המרואיינים באשר להצבעתם בפעם הקודמת. כך למשל באוהיו, המדינה המתנדנדת השנייה בגודלה, שרבים רואים בה מדינת המפתח בבחירות הנוכחיות. רק 38 אחוזים מהמרואיינים העידו באוזני הסוקרים שבבחירות הקודמות הצביעו למועמד הרפובליקני דאז, ג'ון מקיין, ו-53 אחוזים אמרו שהצביעו לאובמה. זהו פער עצום של 15 אחוזים, אך במציאות, בבחירות 2008 הפער האמיתי במדינה היה רק 4.5 אחוזים.

כך גם בפלורידה, המדינה המתנדנדת הגדולה ביותר. רק 40 אחוזים מהנסקרים אמרו שב-2008 הצביעו למקיין, ו-53 אחוזים העידו כי נתנו את קולם לאובמה. זאת, כשבמציאות הצביעו למקיין בבחירות הקודמות 48 אחוזים מתושבי פלורידה, ואובמה ניצח במדינה בקושי, עם 51 אחוזים מהקולות.

המדגם של הסקר פשוט היה מוטה לטבת הדמוקרטים. הדבר לא נעשה בזדון; בעולם הסקרים קורה לא פעם שבתום המשאל הטלפוני מתברר שאחוז המרואיינים שהזדהו כתומכי אחת המפלגות גבוה באופן חריג ביחס לאותו נתון בכלל האוכלוסיה. דבר דומה התרחש לפני כשלושה שבועות בסקר של מכון 'פיו' (Pew), הנחשב אחד הטובים בארצות הברית. מספר הדמוקרטים שעלו בחכתם של הטלפנים היה גדול ב-50 אחוז ממספר הרפובליקנים, אף שבמציאות מספרם כמעט שווה. כתוצאה מכך זכה אובמה ליתרון של עשרה אחוזים, בעוד ממוצע כלל הסקרים הצביע ביום פרסום הסקר על הפרש של 1.3 אחוז בלבד. כמובן, אותה תופעה יכולה להתרחש גם בכיוון השני, ולהעניק יתרון מדומה לרומני.

מכוני סקרים בישראל נוהגים במקרים כאלה לשקלל את תוצאות הסקרים, כלומר להגדיל את משקל תשובותיהן של קבוצות אוכלוסיה שזכו לייצוג חסר במדגם. בארצות הברית, לעומת זאת, מכוני הסקרים נמנעים משקלול, אך מפרסמים תמיד את תשובות הנסקרים לשאלות הרקע (כגון "האם אתה דמוקרט או רפובליקני?") – וכך הציבור יכול להתרשם ממידת ההטיה ולעשות את התיקון. אלא שכדי לאתר הטיות מעין אלו יש צורך לנבור בקובץ המקורי של הסקר, ולא להסתמך על כלי התקשורת האמריקניים: הללו כמעט תמיד מפרסמים רק את השורה התחתונה.

גם אם אי-אפשר לצפות מהעיתונאים בישראל לנבור בכל סקר שמתפרסם בארצות הברית, אפשר בהחלט לצפות שתידלק להם נורה אדומה כאשר תוצאותיו של סקר מסוים חורגות באופן חשוד ממוצע הסקרים הכולל. במקום זאת, קיימת נטייה לשלוף דווקא את הסקר שמעניק למועמד הדמוקרטי את היתרון הגדול ביותר, גם כשהסקרים האחרים מציירים תמונה שונה.

כך, למשל, יום אחד בלבד לפני פרסום הסקר שהצביע על יתרון גדול לאובמה במדינות המתנדנדות וצוטט כמעט בכל כלי התקשורת בארץ, פורסמו תוצאותיו של סקר אחר שנערך בפלורידה, בידי מכוןPublic Policy Polling (או בקיצור PPP). בראש המכון עומד הסוקר דין דבנאם, המזדהה בגלוי כתומך המפלגה הדמוקרטית. אף על-פי כן, תוצאת הסקר הצביעה על יתרון של אחוז בודד לאובמה. כאן בארץ איש לא טרח לאזכר את קיומו.

שוב, לא הכול נעשה בזדון. חלק מהעניין, כמובן, הוא ההטיה השמאלית של התקשורת הישראלית, אך זו מקבלת מכפיל כוח לנוכח העובדה שהעיתונאים בארץ בדרך כלל אינם עוסקים בפרשנות עצמאית של הפוליטיקה האמריקנית, אלא פשוט מתרגמים את מה שהם קוראים ורואים בכלי התקשורת בארצות הברית; וגם באמריקה, בדיוק כמו אצלנו, מרבית התקשורת מוטה שמאלה ומזדהה עם המפלגה הדמוקרטית. כך קורה שעיתונאי בעל נטייה (מודעת או לא מודעת) להקצין את דיווחיו שמאלה, מתבסס בהם על חומרי מקור שמלכתחילה סבלו מהטיה לאותו כיוון. גם בארצות הברית ציטטו מרבית כלי התקשורת רק את הסקר האוהד לאובמה, וכך, מי שמסתמך באופן כמעט בלעדי על דיווחי הניו-יורק טיימס או הסי-אן-אן היה מועד מראש לפספס את קיומו של סקר נוסף אשר צייר תמונה שונה בתכלית.

קשה לבוא בטענות לעיתונאים הישראלים. כלי התקשורת בארץ עובדים עם תקני כוח אדם מצומצמים, ובמערכות החדשות בארץ יש בדרך כלל רק עיתונאים ספורים המועסקים בדסק החוץ, שתפקידו לסקר את הנעשה בעולם כולו. לרבים מהם התמחות במדינה זו או אחרת, אך מטבע הדברים רובם אינם מתמחים בארצות הברית, אף שהם נדרשים לסקר אותה. כתוצאה מכך הם נמנעים מלפרש את הפוליטיקה האמריקנית באופן עצמאי, ומעדיפים להסתמך באופן כמעט בלעדי על מה שמאכילים אותם עמיתיהם שמעבר לים. לחץ העבודה היומיומי אינו מאפשר לצלול אל תוך פרטי הפרטים של כל סיפור.

דוגמה נוספת מהזמן האחרון לאופן שבו התקשורת הישראלית משתרכת אחרי הנרטיב המוטה שמאלה של מרבית התקשורת האמריקנית היא העיסוק האינטנסיבי בשאלה אם רומני, האדם הפרטי, תורם לחברה את חלקו ההוגן ("Fair Share") מבחינה כספית. הטענה שחזרה בשבועות האחרונים בארצות הברית, ובעקבותיה גם בארץ, היא שהמועמד הרפובליקני העשיר נוהג לשלם שיעורי מס נמוכים משמעותית מאלה שמשלם האמריקני הממוצע, באמצעות תרגילים חשבונאיים "חוקיים אך מסריחים".

סוגיית המצפון החברתי של מועמד לנשיאות היא כמובן נושא לגיטימי ביותר, אך הפרט שנשמט כמעט לחלוטין מהסיקור התקשורתי בארצות הברית הוא שמדי שנה רומני ואשתו נוהגים לתרום לצדקה כ-15 אחוזים מהכנסותיהם; בערך פי חמישה מהמיליונר האמריקני הממוצע. התרומות הללו מסתכמות במיליוני דולרים, והן גבוהות מהמקובל בקרב עשירים אמריקנים באופן יחסי ובאופן מוחלט כאחד. העיתונאים בארץ לא דיווחו על כך לאו-דווקא מתוך כוונה רעה – רובם פשוט אינם מודעים לעובדה זו. הם ניזונים מתמונה שחורה של המועמד הרפובליקני, ולה הם מוסיפים את התרומה שלהם כדי לציירו כחזיר קפיטליסטי חסר עכבות.

הגורם המרכזי האחרון לדיווחים המוטים בארץ הוא הנטייה הסנסציונית של התקשורת לצייר כל מצב בשחור ולבן. באופן זה, כל הובלה מזערית בסקרים הופכת למציאות שכביכול יצוקה בבטון. אובמה באמת מוביל, אך כשהיתרון הזעיר הזה עובר דרך המגבר העצום שמפעילה התקשורת הישראלית, מתקבלת תחושה כאילו המרוץ לנשיאות כבר גמור למעשה. זאת, כשהאמת היא שהפער הממוצע בין המתמודדים בסקרים שנערכו לאחרונה עומד על כאחוז אחד לטובת אובמה – פחות מהיתרון שממנו נהנה בתקופה זו של מערכת הבחירות ב-1980 הנשיא המכהן דאז, ג'ימי קרטר, על פני יריבו רונלד רייגן. בסופו של דבר הביס רייגן את קרטר בפער של כמעט עשרה אחוזים.

מילה לסיום. ככל העיתונאים, גם לכותב שורות אלה יש כמובן דעות והעדפות אישיות. מסיבות שאשמור למאמר אחר, אני מעדיף לראות את רומני בבית הלבן. חשוב לומר זאת בגלוי, לבל אחטא בעצמי בעבֵרה הנפוצה ביותר בקרב עיתונאים ישראלים: העמדת פני "הפרשן האובייקטיבי", בלי לחשוף את הקלפים לפני קהל המאזינים, הצופים והקוראים.