השמאל מצטיין מזה זמן רב בגישתו הדו-פרצופית למהות היסודית של הדמוקרטיה. לדידו דמוקרטיה היא כל דבר שיעלה על הדעת, מלבד המהות האמיתית של השיטה - שלטון העם. כאשר היה הגמון ברור בציבור היהודי בארץ ישראל, עוד לפני הקמת המדינה ולאחר מכן עד למהפך 1977, עשה זאת במסווה של החלטת מוסדות נבחרים, קבלת דין התנועה, הפעלת מוסדות-עזר דוגמת ההסתדרות הכללית שבה שלט ללא מצרים ועוד.
לאחר שאיבד הגמוניה מוחלטת זו, עשה זאת באמצעות שליטה במוסדות דוגמת התקשורת, האקדמיה ובית המשפט, בהם שובצו תומכיו במינון דיספרופורציוני לחלקו באוכלוסיה. לגופים אלה ניתן מעמד מיוחד בכוח "האמת הבלתי ניתנת לעירעור של השמאל", ובזכות הדקונסטרקציה הפוסט מודרנית, שאותה אימצו השמאל ולשוחותיו החדשות כתורת חיים חלופית ללאומיות, ציונות, זכויות העם היהודי ודמוקרטיה בסיסית. במקום הדמוקרטיה הבסיסית קבלנו ניאו-דמוקרטיה ביזרית, שבמקום שהרוב אינו מתאים ל"כוהניה" המוכתרים מטעם, עוברת ברירת המחדל לרחוב - לשלטון ההפגנות והמחאות.
אם יש כשל מהותי בשיטה הדמוקרטית שלנו, אני רואה בהוויה זו ובהשקפת העולם התומכת בה את עיקרו. שיטת מימשל חדשה, אם לא נרצה שתתמסמס תוך זמן קצר ותתנפץ אל סלע חוסר האמון והציניות המאפיינים רבים בציבור הישראלי, ובמיוחד בנוער ובצעירים, חייבת לתת מענה נורמטיבי שלם - תאורטי ופרקטי - לכשלים אלה. מענה כזה חייב להרתיע מנהיגים, פוליטיקאים ונושאי משרה, וחייב להחזיר את השיטה לפסים הנכונים - דמוקרטיה של נציגים נבחרים, אמינים וישרי-דרך.
העם - מטרד לשיטה
בכל הגילגולים המתוארים לעיל, היה העם מטרד לשיטה, כפי שהסביר זאת היטב אחד מכוהניה המובהקים, יצחק בן אהרון: אם העם אינו חושב ומתנהל כפי שרוצים מנהיגיו הפוליטיים, צריך... להחליף את העם... . ותחת מעטה של חשיבה מתקדמת זו, מותר להוביל את העם למקום שמיעדים לו האידיאולוגים המקובלים על הזרם "השליט" גם בדרכים של הטעיה, שקרים, תמרון ומניפולציה, וכך להתגבר על עקשנותו ועל חוסר המשמעת שהוא מפגין כלפי הרעיונות הנשגבים שהגו עבורו אנשי שלומנו, נביאי הזעם, וכוהני העידן החדש.
כך עשה השמאל אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר ביקש לשחק במגרש הפוליטי, כאילו לא קרה דבר. כך עשה כאשר מינה את ועדת אגרנט וניווט אותה לעבר מסקנה בלתי-נמנעת שהאשמה לכשל האסטרטגי-מנהיגותי האדיר של אותה מלחמה נמצאת בדרג הצבאי, בעוד הדרג המדיני חף ממנה בפועל. כך עשה השמאל בהסכמי אוסלו בשנת 1993, וכאשר ברק "בחן את ערפאת בקימפ דויד בשנת 2000. כך פעל שרון בעזה בשנת 2005, וכך התכוון לפעול אולמרט מול הרשות הפלשתינית כאשר החליף את שרון בראשות הממשלה. דרכם של שרון ואולמרט לרשות הממשלה, היא אותה דרך מניפולטיבית האופיינית לשמאל - הבחרות כליכוד או מרכז, וביצוע מדיניות שהציבור לעולם לא היה תומך בה אילו הוצגה בפניו ללא כחל ושרק, במטרה לקבל את ברכתו ואמונו "על השולחן" ולא מתחתיו. כאשר ניווטומדיניות זו, היו שרון ואולמרט בוודאות ולפחות ברוחם שמאל טיפוסי, לפעמים אפילו יותר מגוש השמאל העיקרי עצמו.
אסטרטגיית תיחמון הציבור לעת הבחירות
שיטה דומה מציעה לנו יעל פז מלמד, אשת שמאל מובהקת על-פי דעותיה המדיניות-חברתיות, במאמרה: "לפחות שלוש מפלגות חזקות",
מעריב, דעות, 1.11.12. במאמר זה היא "מתכננת" את אסטרטגיית תיחמון הציבור לעת הבחירות העומדות בשער. מבלי לחוש בכך היא מתחילה את הרצאת משנתה באמירה טיפוסית שעיקרה איננו מה טוב לציבור, או למה זקוקה המדינה כיום, אלא בשאלה מי אינו רוצה לראות בשילטון את ביבי נתניהו או את ליברמן שנואי נפשה, או לחלופין את אלי ישי וש"ס, עוד מכשול אלקטוראלי בפני חזרה של השמאל להגמוניה פוליטית בישראל.
כבעבר כן כיום, השאלה שהיא שואלת את עצמה, אינה היכן אנו - השמאל והמרכז המתחזה לשמאל - עומדים כיום ברחוב הישראלי. האם לו תמיכה ציבורית מספקת בכדי לבצע מהפך שלטוני מהותי, או שכל מה שיוכל להשיג, להוות כולנו, הוא בבמקרה הטוב ביותר קואליציה שבחלקה תהיה זהה לקיימת ובחלקה תהיה שונה. ראשיה של קואליציה חלופית לא בהכרח יהיו טובים יותר, מוכשרים יותר ומנוסים יותר מקודמיהם, אבל הם יהיו "צבועים" נכון והם מחזירים את השמאל למרכז הבמה, למרכז העוצמה ולמרכז היכולות להמשיך ולהעמיד פנים שהוא מייצג משהו אחר ושונה.
ההסברים הבאים במאמר לאחר מכן כולם טקטיים, אך חסרי עומק ומהות. האם באמת צריך להחליף שלטון בכדי לחזור ולדרוך במקום בראשותו של אימפוטנט חדש. היא מודה שאין מכנה משותף אמיתי בין מפלגות גוש המרכז-שמאל העומדות כיום מול גוש הימין. יש ביניהן במקרה הטוב "כתמי שותפות", או מגזרי "שונות משותפת". האם באמצעות אלה היא באמת מתכוונת להביא לעם ישראל את הישועה. דומה שאנו עומדים כאן שוב בפני מעשה בילעם מודרני: באה "לקלל" ויצאה מברכת. מתוך הכן שהיא מנסה לקושש מן היקב ומן הגורן, יוצא דווקא ה - לא! קואליציה שתתבסס על מפלגות שרב בהן השוני על המשותף, נדונה לכשלון ולשחיקה עצמית. בהתחשב בכך שבכל מקרה תהיה לה אופוזיציה חזקה ביותר ומאוחדת בהרבה ממנה במטרותיה היסודיות, קואליציה זו לא תאריך ימים. והואיל והציבור מבקש שינויים מהותיים במגוון רחב של נושאים, שלביצועם דרוש רוב פרלמנטרי מוצק, אין ספק שהויכוח האמיתי הוא זה שבין דרכו של השמאל המדיני-חברתי-כלכלי, שאין לו רוב אלקטוראלי בישראל, לבין הימין השונה ממנו כמעט בכל אלה וגם יש לו רוב אלקטוראלי בישראל, כפי שהוכח בבחירות האחרונות וביציבות הקואליציה הנוכחית.
זחיחות דעת פוליטית הכשילה את התנהלות הליכוד
הליכוד והימין יכלו לחסוך לעצמם קשיים לא מבוטלים אילו השכילו לבטא היטב ובקול רם את הדברים שחוללו בקדנציה הנוכחית בנושאי הכלכלה והחברה. היה עליהם להציג יעדים רב-שנתיים שמכסים גם את הקדנציה הבאה, בהנחה שימשיכו להוביל בה את הממשלה, ולהראות לציבור שכדאי ונכון מצידו להמשיך ולתמוך במימשל הנוכחי שגם ביצע וגם מתכוון להמשיך ולבצע ביתר שאת וחרף הקשיים מדיניות ראלית וקונסטרוקטיבית.
אין סכנה גדולה יותר למשק הישראלי מנסיונות הזויים להפוך בו את הסדרים על ראשם, כאשר העולם שמסביב כמרקחה פוליטית וכלכלית, וזה בעצם מה שמציע השמאל. יתכן שזחיחות דעת פוליטית הכשילה את התנהלות הליכוד בתחומים אלה. תופעת כחלון היא הביטוי המובהק ביותר לכשל זה, אבל היא אינה מבשרת בשום מקרה שבר בגוש הימין, בניגוד לציפיותיהם של האופורטוניסטים במרכז ובשמאל. התנהלותם של אולמרט ולבני שייכת גם היא לתחום הצביעות והמניפולציה, אף שמלבישים אותה במחלצות של מילים יפות -אולמרט אינו ראוי, ולבני אינה מוכנה, כדרכה, להרטיב את הידיים והרגליים. נראה שכרגע שניהם מחכים לתוצאות הבחירו בארה"ב, מתוך אמונה שגויה שנצחון אובמה (אם יבוא) יספק להם גב חיצוני לניהול מדיניות שאינה מקובלת על הציבור בישראל. ולו רק מהסיבה הזו צריך לשלוח אותם הביתה עוד בטרם הביאו למדינה נזק נוסף על הנזקים שכבר עשו בה בקדנציה הקודמת והכושלת שלהם.
בסיכומו של דבר, הצעתה של פז-מלמד למפלגות "הוורוד-אדום" לרוץ בנפרד בבחירות, כאסטרטגיה שאולי תואיל לקישוש מספר מנדטים אבל תפגע באופן חמור במדינה בציבור, ברמה הממלכתית היא עצת אחיתופל שמזכירה היטב את הגישה הטיפוסית של השמאל בישראל - לעבוד על העם בעיניים. לעומת זאת, אילו ניסו להקים גוש פוליטי נגדי לפני הבחירות, להציג לציבור מצע משותף מוסכם כמדיניות חלופית למדיניות הימין, להציב מאחוריה מחוייבות פוליטית-ציבורית נרחבת שיש בה כדי לתרום לבסיס חדש ומשופר שלשיטת המימשל שלנו, הייתה לרבים סיבה טובה לשקול חלופה זו ברצינות. על-פי שיטת פז-מלמד, רק הפראיירים המקצועיים אמורים להיות שבעי-רצון ממי שיאמץ את האסטרטגיה שלה היא מטיפה וילך לבחירות תחת דיגלה.
