יש צירוף מלים שמעסיק את התקשורת והפוליטיקאים הרבה מדי. למעשה, מדובר במספרים חסרי משמעות, שקוראים להם 'קו העוני'. הדבר היחיד שאפשר לומר, להגנת המשתמשים הוא, שאין להם מושג, ולו קלוש, למה ניתן להשתמש במספרים אלה.

מדוע בכלל מדברים על קו העוני? מבחינה מדעית נראה שהשם היותר נכון הוא 'קו העושר', וגם זה מפוקפק. מה משמעות המלה עוני, בהקשר זה? אמני ה"דברת" הלא אחראית מדברים על רעב. כמה ממאות האלפים ה"רעבים" אושפזו בגלל חוסר תזונה? במקרה הגרוע בודדים בלבד. דומה שמדובר בעיקר בנפגעי תזונה לא מאוזנת, דיאטות למינהן, אנורקסיה וכדומה.

לא ברור מה זה מתפקידו של המוסר לביטוח לאומי לטפל בסטטיסטיקה זו. לפי החוק יש סטטיסטיקן ממשלתי. אמנם יחידות הממשלה יכולות לפרסם נתונים על פעולותיהן. האם ניתן להבין שהמוסד פעל ליצירת העוני?

אם העבודה הזאת היתה נעשית ע"י הלשכה לסטטיסטיקה - זה היה נראה אחרת. לפחות היו הגדרות ברורות, פירוט דרכי איסוף הנתונים, והמגבלות.

כפי שפורסם, קו העוני הינו 50% של ההכנסה החציונית. לא ברור לי למה זה מבוסס על חציון ולא על ממוצע. ומי קבע שזה צריך להיות 50% ולא 40% או 60%, או שאולי בשביל להיות עני צריך לרדת מתחת ל-30%?

ואולם, זהו קושי זניח. לפי צורת המדידה הזו קו העוני יורד, יחסית, בזמן שמצב הכלכלה משתפר. כלומר, אם יעלה שכר עובדי המדינה, למשל, ב-10% - יווצרו עוד אלפי 'עניים'. וזאת, כשלא חל שום שינוי אחר במשק ובסכום ההכנסה של ה'עניים'.

מפליא הדבר שאנו לא שומעים את דעתם של בעלי המקצוע על מהות מספרים אלה. יאמרו, בבקשה, בעלי המקצוע מה ניתן להסיק מאוסף זה של מספרים, ויותר חשוב - מה לא.

לקביעת ה'עוני' צריך להגדיר את הצרכים המינימליים, בשלב הראשון. זה שאין לו במה להאכיל את ילדיו בגלל חוסר תעסוקה אינו דומה לזה שלא האכילם מפני שהכסף הוצא על משקאות חריפים, טלפונים סלולריים וכיו'ב. בשני המקרים חסר אוכל, אבל במקרה השני זוהי לא בעיה כלכלית.

ספק אם ניתן לפתור כל מצוקה כלכלית ע"י הזרמת מענקים. העיוותים בסדרי העדיפויות רק נהיים חמורים יותר כתוצאה מזרימת כספים לא הגיונית. רק לאחר שאנו יודעים מה חסר - ניתן לקבוע במה המדינה צריכה ויכולה לעזור. ולא פחות חשוב, איך.

לנתונים של הביטוח הלאומי יש גם בעיות מדידה. נראה, למשל, שאין טיפול רציני בתוצאות הכלכלה ה'שחורה'. כנראה שחלק לא קטן של הילדים ה'עניים' הם בנים של סוחרי סמים, פורצים, גונבי רכב, גובי דמי חסות, סוחרי נשים ומעלימי הכנסות שונים.

מאחר שכל הקבוצה הזו נכללת בין 'עניי' הביטוח הלאומי (גם להם יש ילדים, אבל לא הכנסה מוצהרת) - אפשר רק לנחש איזה חלק הם מהווים. יתכן שאפילו 30-50% היו ניחוש סביר. אם אתם רוצים למצוא עניים - צריך לחפש אותם ברצינות. אוסף של מספרים סטטיסטים - אין לו משמעות בהקשר זה.

זה די מפליא שדווקא הביטוח הלאומי מפרסם נתונים אלה ללא הסתייגויות. האם לא ידוע למחלקת המחקר שיש אחוז לא זניח שקיבלו (וכנראה עוד מקבלים) קצבאות שונות בטענות שווא!? האם הם לא מכירים את המוסד שמשלם את שכרם!?

בצורת חישוב זו לא ניתן לזהות את ה'עניים'. לפיכך, אי אפשר לתכנן צעדים בכדי להקל עליהם. יש להניח שאילו היינו מנסים לאתרם ישירות, ולו באופן מדגמי - יכולנו לקבל נתונים שיאפשרו לטפל בתופעה בצורה נכונה. נראה שהעוני הוא תופעה חשובה מספיק. כדאי להשקיע משאבים לחקר יסודי של הנושא, ויש מקומות שעושים זאת.

כותרות יש לנו מספיק, אבל ידע? קרוב לכלום! חשוב גם לבדוק לעומק את האמצעים לטיפול בעוני. לפחות חלק מהפעולות שננקטות נגד העוני - אינן יעילות. כך למשל, יש מקומות שמחלקים תלושי מזון לנזקקים. לפחות בתלושים אלה קשה לרכוש אלכוהול או סמים.

הבעיה בישראל היא לא העוני, אלא הטיפול ב'קו העוני'. לקחנו מושג מעורפל, מלווה במספרים שמשמעותם לא ברורה, ומנהלים עליו 'דיונים'. למה אפשר לצפות, פרט למסקנות נעדרות בסיס?! וזה הנושא שמעסיק את אמצעי התקשורת והפוליטיקאים 'שעות נוספות'.

- הכותב הוא עורך אתר האינטרנט: www.kalcala.com