נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, פסלה (יום ד', 29.1.20)את שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, ערפאת טאהא, מלדון בהליכי חדלות פרעון. זהו מקרה נדיר מאוד, בו מתקבל ערעור על סירובו של שופט לפסול את עצמו.

חגית אילוז היא אמו של אלעד אילוז, לגביו נקבע שניהל בתרמית את חברת אדר בניין ופיתוח, ורעייתו של מיקי אילוז שהיה מעורב גם הוא בעסקי החברה. הוא חויב לשאת במלוא חובותיה והוכרז פושט רגל. המנהלת המיוחדת לנכסיו, עו"ד גילה חכמון, ביקשה לבטל מהלך בו העביר אלעד לחגית נכס בכפר תבור אותו קנה בעבר מהוריו. במקביל, ביקשה החברה לבטל את ההעברה לחגית של מחצית מן הזכויות בנכס אחר. שני ההליכים מתנהלים בפני טאהא.

טאהא קיבל חלקית את התביעה בנוגע לנכס השני, ובמסגרת זו קבע: "מערכת היחסים בין מיקי אילוז לבין חברת אדר ומעמדו של מיקי בחברה לא הובררו עד תום... גרסת מיקי אילוז וחברת אדר שהסכומים שהעבירה חברת אדר לאלעד אילוז הם כספי הלוואה ושחגית ומיקי אילוז חייבים להשיבם לחברת אדר מעוררת תהיות וסימני שאלה רבים מאוד... ואין כל ראיה לכך שסכומים אלה אכן שולמו לאלעד אילוז". טאהא המשיך והטיל ספק בגרסתה של חגית בנוגע לטיב היחסים הכספיים בינה לבין אלעד.

בעקבות פסק דין זה, ביקשה חגית לפסול את טאהא מהמשך הדיון בהליכי חדלות הפרעון, בנימוק שהוא כבר קבע את דעתו בשאלה האם יש אמת בגרסתה, ולפיה נטלה הלוואות כדי לשלם לאלעד תמורת הנכס בכפר תבור. טאהא דחה את הבקשה ואת הטענה שבבסיסה, אך חיות קיבלה את ערעורה של חגית. היא אומרת:

"ההכרעה בסוגיית ההלוואות שנטלו לכאורה מיקי והמערערת מחברת אדר לשם רכישת הנכס מבנם אלעד, לא עמדה בלב ההליך האזרחי ומעיון בפסק הדין שניתן עולה כי הדיון בה לא היה הכרחי לצורך ההכרעה בסכסוך בין הצדדים באותו מקרה. עם זאת, קביעות בית המשפט בהקשר זה היו מפורטות ומנומקות, ויש בהן כדי להעיד על עמדה מגובשת בסוגיה המרכזית העומדת על הפרק בהליך נושא הערעור דנן. קרי: האם המערערת ומיקי אכן שילמו תמורה בעבור הרכישה החוזרת לכאורה של הנכס מבנם אלעד".

לדברי חיות, התשתית העובדתית שתעמוד בפני טאהא בבואו להכריע לגבי הנכס בכפר תבור, דומה עד מאוד לזו שעליה כבר חיווה את דעתו. "אכן, בית המשפט ציין בהחלטתו כי דעתו אינה 'נעולה' ולא מצאתי, חלילה, מקום להטיל ספק ביושרתו ומקצועיותו של בית המשפט. עם זאת צירופן של נסיבות אובייקטיביות, שאינן מבוססות על תחושות המערערת גרידא, ובראשן הדמיון בתשתית הראייתית בשני ההליכים והעמדה הברורה שהביע בית המשפט באשר לסוגיה העובדתית העומדת בליבת הבקשה לביטול ההענקה, מובילים אל המסקנה כי דין הערעור להתקבל".