גלעד שליט יכול היה להיות הבן שלנו. כלומר, אם אנחנו ישראלים-יהודים-ציונים בני 45 פלוס. בלי "קשרים במערכת" או עם קשרים, שלא ניצלנו, כדי למצוא לו נתיב השתמטות מצה"ל. אבל גלעד שליט שווה חצי פרומיל, מתשומת הלב הציבורית והטריד שלשום רק כ-2% מסך חברי הכנסת.
כ-3,000 ישראלים בלבד, מתוך כ-6 מיליון יהודים החיים כיום במדינת ישראל, בחרו להגיע ערב החג לכרם שלום, לגדר הגבול, שממנה נחטף גלעד שליט לפני כשנתיים וחצי. עמך ישראל, 5-6 אוטובוסים והשאר בכלי רכב פרטיים. אף פרצוף מוכר, פרט לישראלים-יהודים אלמונים, שחברו להזדהות עם נועם ואביבה שליט - ולהתפלל ולדרוש בעצם נוכחותם, את שובו המיידי של גלעד הביתה. בנימוסיהם הטובים, הבעירו צמיגים ו"חסמו" למשך ארבע שעות של הסכמה, את מעבר הסחורות לעזה.
אהוד ברק כעס עליהם שהפרו לו את השקט ונועם שליט, באצילותו, הזכיר שהשקט מחכה בסבלנות יותר משנתיים. השר עמי אילון היחיד (עם ח"כ אורית נוקד), מ-120 השרים והח"כים שהגיע ולקח אחריות פומבית בשם הממשלה. מקורבי ברק הודיעו שאילון אינו מסוגל להבין אותו.
כאילו גלעד הוא העסק של אבא שלו
השקט מועיל, אולי, עד תפוגת האמון, אך גם זה כבר מאוחר. "סלבריטאים" לא הראו בינתיים את פרצופם. ידוענים מהפוליטיקה-המשפט-העסקים-החברה לא העזו לקחת את הסיכון, גם להתפוצץ בעצמם וגם שלא להיות על הבמה. לרוב הציבור, כמו לנבחריו, יש עדיין סדר יום ועדיפות שונה מלקלקל לעצמו את מצב הרוח, או את הפסטיבלים של חג הסוכות.
אתרוגים ומטפחיהם אכן לא נראו השבוע בכרם שלום, אפילו שהיה זה חגם ולא חגו של גלעד שליט. קומץ היהודים שנראה שם היה לבוש ברובו בחולצות הלבנות עם דיוקנו של החייל החטוף ועליה הסיסמא המצמררת באותיות כחולות: "גלעד עדיין חי". אפשר היה להתרשם מהקומץ הזה, שגלעד שליט הוא עסק של אבא שלו ולא של ממשלת ישראל.
גלעד, עדיין חי, שליט - נחטף לפני כשנתיים וחצי במרחק שעתיים מתל אביב וסביר שעדיין נמצא שם. ואולי גם זה מזלו הרע. אילו נחטף באופן יותר אטרקטיבי בצריפין, 20 דקות מתל אביב - ולא רק נשקו - היה, סביר להניח, מטופל טוב יותר.
גלעד במדינת הטלוויזיה
אבל, כמו בועת הבורסה המתמוטטת, הפך שליט באמת ובאופן ציני, לבעיה כלכלית. מאזן ההרתעה והמחיר נטרף, והממשלה מפחדת מעצמה: מצד אחד שולחת חיילים לקו הראשון ומן הצד האחר בזה לנכונותם ומתנערת מאחריותה להם.
גלעד שליט הפך לשאלת מחיר הרתעתה של מדינת ישראל. ב-1985 שחררה ממשלת שמיר-רבין את 1,150 רוצחי ג'יבריל תמורת 6 חטופים, חיילי צה"ל. ב-1987 ייסדו המשוחררים את האינתיפאדה הראשונה, שהחלה לפורר את אמון חיילי צה"ל במפקדיו ובדרג האזרחי, המופקד עליו. העסקה הזו קבעה רף חדש לשחרור רוצחים ומבצעי פיגועי טרור בלב המדינה.
מאז הוסט הדיון רק לשאלת כמות הרוצחים המשוחררים, כנגד חיילי צה"ל, חיים ומתים. אבל הסוד הגלוי הוא שישראל והחמאס מנהלים יחסים כלכליים חמים, יום-יומיים. אלה תורמים לעצם קיומה של עזה ולנתח מרכזי מכלכלת ישראל. במקביל נמשכים היחסים הזוגיים הכפולים: עזה ממשיכה, גם אחרי ההינתקות, לעסוק בטרור וישראל מפחדת מהטלוויזיה. צילומי ילדים פלשתינים רעבים בתקשורת העולמית, אם תסגור את הברז, מפחידים אותה. צילומי אניות קמח בריטיות וצרפתיות, בדרך להאכיל את עזה, אפילו מפחידות אותה יותר.
אבל ממשלת ישראל יודעת שגם אנגליה וצרפת לא סוחרות בריבונותן ולא יתירו חיילים חטופים - מפחד הטלוויזיה. צרפת הטילה עוצר על חוצות פריז, מפני מהגריה המוסלמים כשהחלו להבעירה. אנגליה מצאה דרך להשיב מיד את חייליה, שנשבו בידי אירן. האיסלאם שם היה שלהן. כאן, זה שלנו. כשמדינת הטלוויזיה תשוב להיות עם הספר, גם גלעד ישוב הביתה.
