|
|
אינני מסכים עם יראון במסקנתו בדבר מניעיהם של השופטים, בניסוח הכרעת הדין כפי שנסחו. מניעים אלה נותרו תעלומה בעיני, ואני מתקשה להאמין ששלושת השופטים "התגייסו" להגן על "המערכת", מושג ערטילאי שקשה להאמין כי לצורך ההגנה עליו קשרו שלושת השופטים קשר זדוני - זוהי בעצם המסקנה שאליה הגיע יראון - אלא רק שגו שגיאה רבתי, וסגלו לעצמם ראיה מעוותת והתמכרות שגויה מאוד, אך תמת-לב, לראייתה החד-צדדית של התביעה ולעוינות כלפי הנאשם.
ואולם, פרט לנקודה זו, מאמרו של יראון פסטינגר צודק ונכון, ובעיקר אמיץ. אכן, הכרעת הדין במשפט רמון היא מסמך מקומם, שמשפטן הגון ואובייקטיווי אינו יכול לקבלו בשוויון-נפש. בבסיס השגיאה העצומה עומדת ההתעלמות מכלל בסיסי במשפט הפלילי: כל אימת שאירוע או אמירה ניתנים להתפרש בשני אופנים שונים, יעדיף בית המשפט את הפירוש הנוח לנאשם. במשפט זה, נראה כי השופטים התאמצו לחפש בנרות כל פירוש המזיק לנאשם, והתעלמו מאותו כלל.
אין צורך לחפש הרבה: די אם נזכיר כי בית המשפט ציין שהאירוע התרחש ביום שבו נחטפו ונהרגו חיילים בצפון. לעובדות אלו אין שום משמעות ושום קשר, אף לא הקלוש ביותר, לעבירה שבה הואשם רמון. ספק רב אם עובדות אלו רלוונטיות אפילו לשיקולי הענישה, שכן השופטים אינם ממונים על התחום הציבורי, המשמעתי או הפוליטי של מעשי רמון. ציון עובדות אלו בהכרעת הדין מהווה ראיה חותכת לעוינות הרבה שהשופטים רחשו לנאשם, והביעוה ברוחב-יד לכל אורך הכרעת הדין.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
משה, עורך-דין
|
|
|