|
|
שופטים הם אלו שקדמו את חקיקת סעיף 10 לפקודת הראיות. השופט חשין: השתמש באמרה " אין אדם משים עצמו רשע"...אשר משמעותה: מנוגד לטבע האדם לגרום להרשעת עצמו על ידי הודאה ויש לחשוד באמיתותה. חשין הפך על פיה את משמעות האמרה וטען: "אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. ""חוכמת-הלב"" לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק. בייחוד אמורים הדברים בחמורות שבעבירות, באותן עבירות השולחות אדם לשנים ארוכות אל בית האסורים. אין זו הנחה משפטית. אין זו חזקה חלוטה, הנחה של שכל-ישר היא, הנחה המייסדת עצמה על טבע האדם" ובהמשך לפי חשין: אם יש הודאה ניתן להגיד שהוא עבר את העברה. כלומר שופטים כמו של בית המשפט העליון בנוסף לפשע ההרשעה על סמך הודאה, הם מוסיפים גם חטא בהשתמשם בלשון חז"ל המבטאת את כחמת הלב שנפקדת מהשופטים. בעזות המצח האופינית הם קובעים את שלהם על טבע האדם, ומצטטים במהופך את מי שיכלו ללמוד מהם מופת לצדק. אם לא די בכך, הם אינם טורחים להשכיל עצמם אודות הנעשה בחקירות אלא אף מתכחשים לעדויות שמביאים בפניהם, ולמרות זאת הם סומכים ידם על התוצאה.
השופטת דורית בייניש ב- 2006 בבית המשפט העליון: "על אף שהועם זוהרה של ההודאה כ'מלכת הראיות', והופנה זרקור לחשש מאפשרות הרשעת אדם חף מפשע, עדיין יש לה להודאה מקום של כבוד בסולם הראיות הקיימות במשפט פלילי, והיא בבחינת כלי ראייתי חשוב ומקובל באותם מקרים בהם שוכנע ביהמ"ש כי מדובר בהודאת אמת, יש לשלול את הגישה לפיה, כנקודת המוצא, בכל הודאה קיים במובנה 'פגם מולד' בדבר היותה של ההודיה הודית שווא וראיה חשודה על פניה, כאשר מלכתחילה טבוע בה חותם של אי רציונליות." עבור כל החפים המורשעים אין כלל "זוהר" באסון גורלם. וכיצד בית המשפט משוכנע כי מדובר בהודאת אמת הרי אם הנאשם שולל אותה, בית המשפט "משכנע" את הסנגור לחזור בו מהכחשת ההודאה. אם אינו מאמין לעדותו בבית המשפט מדוע מאמין הוא ל"עדותו" כפי שנרשמה לא על ידו אלא על ידי החוקר? מתעלמת לחלוטין מההונאה השקרים התחבולות לחץ ואיומים של המשטרה. ומאין לה הידע הרב על העובר על נחקר? יותר מכל מנין "התובנה" שהודאת הנאשם אינה בעצם הויתה חשודה? אמירתה מעידה על חוסר רצון לבחון את יושרם של בעלי השררה בתוכם גם שופטים. בדמוקרטיה יש משקל שווה לאזרח כמו לרשויות. אמנם נוהגת היא לנופף במונח דמוקרטיה כאשר לדעתה זה מתאים להשקפותיה המדיניות , אך כפי שמתגלה אינה בקיאה או אינה רוצה להכיר בעקרונותיה.
לדברי חברי הועדה כפי שכתבו: "... לדעת הועדה יש לעגן את הדרישה לתוספת ראייתית, בלי להגדיר את משקלה ודרגתה. עניין זה יהא מסור לבית המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה, לדעת הועדה משתלבת הצעה זו עם "דיני הראיות המודרניים שממעיטים בכבילת שיקול הדעת השיפוטי בכללים טכניים, והם מושתתים על עקרון ההערכה החופשית". זוהי לדבריהם "הנטייה המודרנית" בדיני הראיות... מפורמליזם ומנוקשות לגמישות ולשיקול דעת, מ'גילוי' חוק ל'יצירת משפט". קביעה זו מבטלת כל סימוכין אוביקטיביים ומקנה לשופטים את הסמכות לקבוע כרצונם. את תוצאת רצונם גם אין ערכאת ערעור מבטלת גם אם בהתעמקות ורצון לגלוי נתן למצא ראיות אוביקטיביות סותרות. "יצירת משפט" מנותקת מכל כללים אוביקטיביים כך נוצר המונח "אמת משפטית" – שאינה בהכרח אמת העומדת בפני עצמה. בפועל "עקרון ההערכה החופשית רק הזניק את שעור ההרשעות לממדים בלתי מתקבלים על הדעת ומשקפת את העובדה ששופטים מעדיפים הרשעה על פני כל אפשרות אחרת ושלום האדם והחברה אינו מעניין אותם. אכן האינקויזציה הינה "מו
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
פרפר
|
|
|