|
|
התקווה שלי היא שמפלגת "התקווה" תיכשל בבחירות. לא משום שיש בה אנשים שאינם ראויים, אלא משום שבראש המפלגה עומד פרופ' אריה אלדד, שקרא בפומבי לחיילי צה"ל לסרב פקודה, וחבריו להנהגת המפלגה לא הסתייגו מעמדה זו. יתר על כן, הוא-עצמו לא חזר בו מקריאתו הנלוזה, המסוכנת והחתרנית.
מתן זכות לכל חייל, לקבוע מתי הפקודה הניתנת לו היא חוקית, למשל לפנות בית, ומתי אינה חוקית, פירושו אנרכיה מוחלטת בצבא. לא יתכן שכל חייל יוכל לדרוש כי מפקדיו - ולמה מפקדיו הישירים ולא הרמטכ"ל בעצמו - יסבירו לו, ברגע שבו יחליט כי הפקודה "אינה חוקית", "מוזרה", לא מספיק לאומית" וכיוצא באלה, את הטעמים והנימוקים למתן הפקודה. ומאחר שהחייל גם יחוש כי עליו לשקול היטב את התשובה שקיבל, ואולי גם להיוועץ באנשים שהוא סומך עליהם (למשל, הרב שלו, הוריו, פרקליטו או כולם יחדיו), יואילו נא המפקדים להמתין בסבלנות עד בוא המענה.
רבותי, לא כך יכול לפעול צבא. הזכות והחובה שלא לציית קיימות רק במקרים בודדים מאוד, כמו למשל פקודה לרצח אזרחים, להתעללות בחסרי-ישע (לרבות שבויים שנכנעו ומסרו את נשקם, וכדומה). וכנגד כל חייל "ימני" יש גם חייל "שמאלני", שהשיקולים שלו הפוכים אך זכויותיו זהות לאלו של ה"ימני". כך אי-אפשר לנהל צבא ולנצח בו מלחמות, שכן ניהול הצבא מבוסס על ביטחון מלא של הפיקוד, כי כל פקודה תבוצע ויהי מה, לרבות פקודות שתוצאתן סיכון חיים, פציעה ונכות, נפילה בשבי או אפילו מוות. את ההתחשבנות עם נותני הפקודה, שכולה עניין פוליטי, יעשה החייל לאחר שחרורו מהשירות, או יעשו חבריו וקרוביו שמחוץ לשירות הצבאי.
אם בראש המפלגה עומד אדם הקורא לסרבנות של חיילי צה"ל, אני מאחל לו ולמפלגתו כישלון מוחץ.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
משה, עורך-דין
|
|
|