|
גוף שרק מברבר ולא שווה כל התיחסות
ברוך האשם/תאונות דרכים
ושוב אנחנו שקטים, רגועים ונקיי מצפון. ברוך האשם, יש אחראי לתאונות המחרידות. הנהג ו/או הבלמים ו/או המשאית והאוטובוס האופניים החשמליות. תמיד יש אשמים בתאונות: הכבישים, הקיץ, הגשם הראשון, הגשם האחרון העייפות, תנאי הראות, השמש השוקעת המנטאליות, האוטובוסים, ביש מזל, מוצאי שבת, ערפילים. ושוב, בריטואל השגרתי הקבוע, כמו במשחק כיסאות מוסיקליים, תועבר האחריות מכסא לכסא. ממשרד התחבורה למשטרה, מהמשטרה לבתי המשפט, מבתי המשפט למשרד הרישוי, וחוזר חלילה. עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה, נסתובבה כל היום, עד לעוד אסון איום. לשבת, לשבת בחיבוק ידיים-ולמות.
ובאמת ניסינו כבר הכול, כדי להרתיע את האשמים הנ"ל. סיסמאות מחורזות, אנימציות חביבות, גרוטאות של מכוניות לצידי הכבישים, מבצעי החתמה המוניים , חוברות של משרד החינוך, מכתבים אישיים של שר התחבורה, תפילות של מקובלים שכבר בעבר הצליחו להביא למותו של סדאם חוסיין, סטיקרים. ולא רק בדרכי נועם הלכנו, ניסינו גם בכוח ! שפטנו, אכפנו, כופפנו, חיפפנו, גיפפנו, נפנפנו, תופפנו. פיזרנו שוטרים הגבהנו קנסות, שללנו רשיונות, תיקנו תקנות-והתאונות בשלהן, לא יודעות להעריך את המאמצים הכנים של הגורמים האחריים, לא שמות קצוץ על טובי "המומחים". הן פשוט יורדות לכביש ותמיד חוזרות עם שלל. אין אפס- יש אחד, שניים, שלוש ולפעמים גם יותר.
אז כתבו בעיתונים, הופיעו בטלוויזיה, שר התחבורה כנס שוב ושוב את "בכירי" משרדו לישיבות חירום. אפילו היו פרישות והתפטרויות במועצה הלאומית למניעת תאונות ובמנהל לבטיחות. אבל התאונות הנבזיות הללו שוב לא מבינות עניין. הן לא רואות כמה שאנחנו רציניים ויצירתיים, הן לא שמות לב לנחישות החלטתנו ולדבקותנו במטרותנו. הן, התאונות, עוכרות ישראל שכמותן, ממשיכות לצחוק בפנינו ולהגיש לנו מדי יום את רשימת הנפגעים התופחת. הנה מוטלות הגופות שורה שורה ארוכה, ארוכה. פי שבע יפול צדיק-ולא קם.
מיחסים לפרופסור ליבוביץ את האמרה לפיה "כל חמור יכול לסיים אוניברסיטה, בתנאי שלא יכשל בבחינות ההתעמלות". מסתבר שכל חמור גם יכול לקבל רשיון נהיגה, בתנאי שלא ייכשל בתיאוריה, או שיצלח לתפוס בוחן ביום טוב. כדי להשיג תעודת כניסה לאוניברסיטה מזדקקים ילדנו לתריסר שנים. כדי להשיג רשיון לחיות הם לומדים בערך "חודש". מבחן בגרות קוראים לבדיקת הידע שלהם. איזו בדיחה. מבחן הבגרות האמיתי הוא הנהיגה בכביש. לו היו משקיעים בלימוד הנהיגה עשירית מן השעות הללו היה באמת חלק מהצעירים מגיע לבגרות. אני מתכוון לבגרות פיסית, ואפילו לשיבה טובה מאד. וגם היו מאפשרים לאחרים איכות חיים, ומה שחשוב גם כן, כמות חיים.
אין תרופות פלא, יש "חינוך תעבורתי". רק מי שלומד לאחוז בהגה מגיל 6-7, רק מי שרוכש כבר בכיתה א' הרגלי נהיגה נכונים (ואני מדגיש את המילה נהיגה, ולא זהירות פסיבית של הולכי רגל, אלא זהירות אקטיבית של נהג). מי שבכל שנות בית הספר העממי והתיכון נהג בפועל, יוכל להוריד את הסטטיסטיקה המטורפת.
אפשר להקנות לעול ימים את תחושת הרכב, ישנן תוכניות, ישנם "מטורפים לדבר" ישנם כלי הרכב הנכונים לגיל הנ"ל, ישנם מגרשי נהיגה מיוחדים. אפשר. 12 שנות הוראה נהיגה מודרכת, מן הקל אל הכבד, מן המכונית הזהירה לכלי הרכב האמיתי, מן המסלול הסגור אל הכביש הפתוח-יביאו אל הדרכים דור חדש. דור שבשבילו הנהיגה תהיה חלק מהחיים ולא מאבק מתמיד באויב. דור שיפעיל ארבעה גלגלים כשם שהוא מפעיל מחשב-במהימנות, בטבעיות, בשכל.
נכון, צריך לשם כך מאות מיליוני שקלים. אבל כל
|
|