|
|
הון, כמו של הטייקונים, הוא סוג של כח. גם במה ציבורית, כמו של אנשי התקשורת, היא סוג של כח. גם ליבם של עיתונאים רבים, גס במושאי כתבותיהם, גם הם סוגרים עיניינים בקריצה בבתי הקפה. שמעתי את פרידתו של זוהר מהתוכנית (סליחה על חוסר הדיוק): "זהו, זה הסוף, הפעם בלי קריצה, בלי חיוך" - אכן, כשהוא הנפגע, אין חיוך ואין קריצה - מה זה אומר על יחסו לאלו שעם פגיעתם חייך? גם אם בחוגי התיקשורת הפכו ה"עיתונאים" הללו לגיבורים לרגע, אין הציבור מאמין להם יותר. איני מחסידיו של אהוד ברק, אבל נאה דרש לפלקט המדבר "זה קשה יותר מלקרוא מהטלפרומפטר", המצב בו בעלי כח (במה ציבורית היא כח) אינם אחראים לתוצאות מעשיהם, אינו נסבל. מעניין שמר מן מדקדק כבהצהרות של "ישראל היום" - תמצית מהראיון עם לונדון התפרסמה בתוך מאמר באתר זה, שם מוזכר שלונדון מסכים כי יש עניין בהתנצלות - את זה מר מן אינו מזכיר. ועוד עיוות - מימן האבירי, איפשר ללונדון להתבטא נגד עיסקת הגז? הדבר משול לכך שאדלסון יאפשר בטובו לכתב להתבטא נגד עיסקי הימורים ואינו קשור כלל לכך שמימן עשוי לתבוע התנצלות, אם למשל, היו טופלים עליו ב"ישראל היום" סיפורים על קשרים פסולים עם בעלי שררה בישראל שסייעו לו לקדם עיסקאות מופקרות על חשבון הציבור ( - מעניין מתי ערוץ 10 הנשכני והחקרני יעלה כתבה על עניין כזה?).
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
יריב דה בוטון
|
|
|