|
|
נלקח ממאמר שאין לי קישור אליו :
"הוויכוח על לאומיות-יתר, על פזיזות של הנהגה 'שאינה רוחנית', התגרות כוחנית, אינם בגדר חידוש מרעיש. אולם פסטיבל נמיכות הקומה עליו מנצח קלינסקי במאמריו עולה לדרגות מסוכנות מעט. אחרי הכל, ההשלכה המעשית העולה מדברי הביקורת כנגד מרד בר-כוכבא והמרד הגדול אינה תיאורטית ואינה בחזקת מאמרים לכנס חברים של פרופסורים מפונקים.
היסטוריה מגמתית
אפשר לסמן את תחילתו של הפסטיבל מיד לאחר פרסומם של מאמרים מאת פרופ' יהושפט הרכבי, אשר צורפו לחוברת בשם "בתוקף המציאות - לקחים לאומיים וחינוכיים מירמיהו, מהמרד הגדול וממרד בר-כוכבא", בשנת תשמ"א (1981). הרכבי תקף בחמת זעם מורדים ומרידות אשר הביאו אסונות על ישראל. בהם הוא כולל את מרד בר-כוכבא. "אנו קיימים לא הודות לבר-כוכבא, אלא חרף בר-כוכבא", שמדיניותו "מדיניות רהב", ועוד כהנה.
גם אם נניח שיש יסוד להשוואה בין התקופות ההן לימינו אנו, עצם התייחסותו של הרכבי רק לשתי המרידות תוך שהוא מדלג על החשמונאים ומלחמות דוד ויהושע, מעלה הרהורים בדבר הסלקטיביות האסורה בחקר ההיסטורי. מדוע מותר היה למרוד ביוונים הגדולים, וברומאים לא? אם מבחינת ה'סבירות' שכה מרבים להשתמש בה, הרי גזירה שווה יש לשני המקרים ובוודאי גם למרד בר-כוכבא, ולמרד היהודים, ולמלחמת חזקיהו בסנחריב. דהיינו רק אם הצליח המרד או הכיבוש, אנו קובעים שהיה זה מעשה ראוי. קוראים לזה: חוכמה לאחר מעשה.
למצדדי ההתנתקות או הבריחה מלבנון - הנה כי-כן, באה מלחמת לבנון השנייה, במבחן התוצאה הלא מיידית, ומוכיחה שלפי שיטת הרכבי אסור היה לצאת מלבנון ובטח ובטח לא לבצע את ההתנתקות. עוד עולה לפי שיטה זו, שלא היה מקום למעמד הר-סיני שהרי סופו היה מעשה העגל.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
מגיב ותיק
|
|
|