להתעלם מרעשי הרקע ולהתמקד בעיקר: חיסול האויב

סייג לפדיון מחשבה. בשיח הישראלי התקבעה האמירה שפדיון שבויים הוא "ערך עליון" במובן של ערך הגובר על שאר הערכים. אכן, מדובר בערך חשוב. רגע אחרי פסח נזכור שעמנו היה בן ערובה בבית העבדים המצרי, ויציאתנו לחרות הייתה למעשה סוג של פדיון שבויים. עם זאת, פדיון השבויים נובע מערך נעלה יותר: חיי אדם. המצווה לפדות שבויים נגזרת מערך חיי האדם, הדוחה כמעט את כל האיסורים שבתורה. בזמן שיבת ציון, במאה החמישית לפנה"ס, נזף נחמיה בעילית היהודית שעמדה מנגד בזמן שבניה נמכרו לעבדים, בעוד בעבר הוא וחבריו פעלו לפדות את המשועבדים: "אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ (כפי מידת היכולת שלנו)". וכך פעלו יהודים בכל הדורות.

אבל מה עושים כשהתשלום על השבויים אינו מסתכם בממון, אלא מוביל לחטיפות נוספות? יתרה מזו, כיצד צריך לפעול כאשר חטיפת בני ערובה הופכת למדיניות ולכלי נשק בידי אויבינו, המשתמשים בבני הערובה כמגן אנושי לאחר שטבחו בנו? הרי ברור לכל בר דעת שאם מזימתם תצלח, הם יבצעו בנו טבח נוסף תוך שהם חוטפים בני ערובה, בידיעה שזה מה שיגן עליהם מפני תגובתנו. לכך קבעו חכמינו עוד לפני כאלפיים שנה את הכלל שנכתב בדם: "אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (משנה, גיטין). אם המחיר ("דמיהם") של השבויים יוביל להשחתת העולם, להפקרת שאר האזרחים לחטיפות הבאות - אסור להיכנע למחיר כזה שמשיתים עלינו המחבלים, אלא מצווה להילחם בהם ולבערם מן העולם, כדי שלא להיקלע בהמשך למצבים כאלה.

במילים אחרות, הסייג שמטילה המשנה על פדיון השבויים הוא ההתנגדות של חכמינו ל"בכל מחיר" ול"עכשיו". אכן, זה אכזרי, אבל מצופה ממנהיגינו לשקול שיקולים רחבים בהרבה, המביאים בחשבון את ביטחון כלל האזרחים ואת קיום האומה.

מיהו "משיחי". מה ההבדל בין האיום של גדי איזנקוט לא להישאר בממשלה במקרה שלא תתקבל העסקה עם חמאס, לבין האיום של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר לא להישאר במקרה שתתקבל? מדוע האיום הראשון "לגיטימי", בעוד האחרים "קיצוניים" ו"משיחיים"? אומר שוב, התואר "משיחי" אינו מתייחס לחזון אחרית הימים שבו אויבינו יכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, אלא לאמירה בּוּרה המתייחסת ל"משיחי" כמילה נרדפת לתואר "לא רציונלי". ואני תוהה, האם חזרה שוב ושוב על אותה טעות בתקווה שהפעם יהיה טוב, אינה התנהגות "משיחית"? כי מה נקבל אם נשמע לתומכי העסקה: הפסקת המלחמה בעוד רוב החטופים נותרים בידי חמאס. ההשלכות הברורות הן הכרזה על תבוסה לישראל ושיקום חמאס.

ההיענות לעסקה המופקרת תְּקַבֵּעַ את הנוסחה שיצרנו: חטיפת ישראלים היא ערובה לביטחון אויבינו, גם לאחר שטבחו בנו באכזריות בהמונינו. העסקה תהיה החותמת הסופית לאויבינו מסביב לפעול כך גם הלאה. הפסקת המלחמה ללא חיסול חמאס תהפוך את 7 באוקטובר ליום הניצחון של מבקשי רעתנו. זה יהיה דגם האב שלמען שחזורו יהיו מוכנים להקריב את עתידם, וכבר למדנו שאופי חשיבתם שונה משלנו: מצידם עזה יכולה להיחרב - ובלבד שיגשימו את האידיאל הנשגב, עילת הקיום (raison d'être) שלהם: רצח יהודים באשר הם.

זה מוצהר במפורש באמנת חמאס, בעוד הרשות הפלשתינית ("המתונה") משלמת משכורת לרוצחי יהודים לפי מספר הנרצחים. אני שב ומפנה את הקוראים לאמנת פתח, מסמך רשמי של הרש"פ, שבה סעיף 20 הוא סעיף ג'נוסיידי המוחק את העם היהודי ממשפחת העמים - לאור זה הם מחנכים את ילדיהם. את הרש"פ ("המחודשת") מציעים להשליט על עזה בדם בנינו ובנותינו, לא ייאמן. אז מי ה"משיחי" כאן, אלה שמבקשים לשנות את ההתנהגות המופקרת שלנו לאורך השנים, או אלה הרוצים לחזור עליה בתקווה שהפעם "יהיה טוב"?

תמונת העתיד המלאה. הלחץ האדיר של גורמים בתוכנו להיכנע לדרישות חמאס בגלל החטופים עלול למשכן את עתידנו ולהפוך את כלל אזרחי ישראל לקורבנות הבאים. במלחמת העולם השנייה ספגו הבריטים עשרות אלפי אבידות בעורף, אך עמדו איתן מול האויב הנאצי. הם הבינו שבמלחמה מול רוע מוחלט אין פשרות, גם אם משלמים מחיר. השיח על שחרור עשרות חטופים, בעוד השאר ייוותרו מאחור, הוא שיח רגשי בעיקרו, באשר הוא רואה דבר אחד: הסבל של החטופים. אכן סבל נוראי, ללא שמץ של ציניות. חמאס מכיר את החברה הישראלית ומנצל זאת לסכסך בינינו.

אנחנו האזרחים זוכרים אותם בכל יום, מתפללים ופועלים למענם. אבל אני מצפה מהנהגה ראויה שתשקול רק שיקולים רציונליים בבואה לדון בסוגיה הזאת, שתביא בחשבון את התמונה המלאה ואת סבלן העתידי של משפחות החטופים הבאים ושל קורבנות הפיגועים הבאים, שהוא לא פחות חמור וכואב מזה של אלה הנוכחיים. זה מבחן המנהיגות העליון.

השיעור שלימד הנביא את המלך. כך לימדנו שמואל הנביא, אבי מוסד המלוכה בישראל. שאול המלך לא מילא את המשימה העליונה של חיסול עמלק וביעורו מן העולם. שמואל הבין מה הסיבה להתנהגותו, כפי ששאול הודה: "חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם". במקום להוביל, שאול ביקש לקבל נקודות בדעת הקהל ובקרב העיתונות, ואולי גם בקרב העמים השכנים, כלומר בדעת הקהל העולמית, שלא יכולה לסבול מצב שבו היהודים נלחמים באויביהם ומכלים את הרע מן העולם.

שמואל מלמד אותנו לדורות מהי מנהיגות אמת. כזו שאינה מקצרת דרכים ואינה מעדיפה יעדים לטווח הקצר על פני ראייה היסטורית ארוכת טווח, המביאה בחשבון את קיומו המתמיד של העם במרחב עוין. אלוקים, אומר הנביא למלך, לא מתרשם מטקסים גדולים ומאמירות חלולות, המקבלות נקודות בציבור אבל חוטאות לאמת: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים (שווה ל) כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?". והעיקר, אומר שמואל לשאול, עליך להבין את תפקידך כמנהיג העם: "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ - רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה! וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".

הטרגדיה של שאול הייתה שכל ימיו ראה עצמו כמי שבמקרה הגיע למלוכה, שהרי הוא הלך לחפש את האתונות שאבדו לאביו, ואז שב הביתה עם הבטחה מהנביא שהוא נבחר למלך הראשון של עמנו. לכן שמואל מנער את שאול, שגם אם מחשיב עצמו "קטן", הוא לא יכול להצטנע ולהותיר את המדיניות הצבאית והפוליטית להחלטת העם, אלא חייב להוביל מכיוון שהוא "ראש שבטי ישראל", בדגש על הראש החושב באופן רציונלי, ולא על הלב הפועל ממניעים רגשיים. מתוך כך מבקש שמואל להביא לפניו את אגג מלך עמלק, והוא בעצמו מוציא אותו להורג, ללמד את בני יהודה הלכות ביעור חמץ.