|
עדיין מרגישה כמו נערת רוק [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
ריקי גל מספרת שהחדר האהוב עליה בבית הוא האמבטיה. יש בו ג'קוזי מרווח, וזה באמת נחמד מאוד, אבל מה שבעיקר מושך בו את העין הוא ארכיון הקריירה המתומצת הפרוש על קירותיו. זו בצד זו תלויות כרזות מיצירות שבהן לקחה חלק במשך השנים - "עלובי החיים", "אמא קוראז'", "אוויטה", "שיקגו", "השיבה מהודו" ועוד. כמו קולנוע מחרסינה שנבנה בעבור כוכבת אחת. חוץ ממניפת הדמויות הצבעונית הזאת, תלויים על אחד הקירות גם שני מיצגים סולידיים יותר - אלבומי הזהב והפלטינה של גל מתחילת הקריירה. יש תחושת חשיבות בחדר.
לפני כשבעה חודשים הוציאה גל את אלבומה האחרון "רואים את השנים", שכתב לה לירן נדל. תחנות הרדיו התעלמו והדיסק נכשל מסחרית. קצת התביישתי לשאול את גל על נתוני המכירות המדויקים, אולי כי לא רציתי לראותה מתפתלת בין נתונים מספריים. באופן מפתיע, היא זו שהניחה את הנושא על השולחן. "שמע, נמכרו עד עכשיו 5,000 דיסקים (הנתונים של NMC מעט אופטימיים יותר ומדברים על כ־7,000 עותקים שנמכרו; ה"ג), אבל אני לא מוותרת. אני מאמינה שזה דיסק שאולי יגלו לאט לאט, אולי יתרגלו אליו".
אדם שעבד איתה בעבר סיפר לי השבוע כמה ציפיות היו לה מהאלבום הזה, כמה התרגשה לקראתו. כששאלתי אותו איך היא מתמודדת עם הכישלון היחסי, הוא הציע לשים לב לחזות הזוהרת של גל, שנמצאת שם תמיד, אבל מתחילה לצרום בשעה שמדברים על המהמורות בקריירה. "שים לב לזה", אמר, "כשהיא יותר מדי זקופה היא דווקא שפופה".
גינונים כאלה של עודפוּת לא היה קשה לאתר אצלה כבר מהרגע שנפגשנו - חיתוך דיבור צרפתי בקצוות, שילוב תכוף של אנגלית כדי להפוך ביטויים מסוימים לגדולים מהחיים, הגו הזקוף, היד שמונחת קבוע על הבטן, השפתיים שאף פעם אינן מתעגלות כלפי מטה, הסיגריות הארוכות. ואז, כשהחלה לדבר על הדיסק החדש והאופן שבו התקבל, השתדלתי ללכוד אותה בנקודה שבה החיוניות המתפרצת הזו מתחילה לצרום. אלא ששום דבר מזה לא קרה. פוטנציאל הקרקסיות סירב להתרומם. להפך. גל דווקא התעגלה. ויתרה. הנמיכה. כשדיברה על התסכול מהאופן שבו התקבל "רואים את השנים", תקעה מדי פעם את עיניה בכוס הקפוצ'ינו שלה, שהתקרר בינתיים, ערמה את שכבת הקצף העליונה על הכפית, שפכה אותה בחזרה לכוס, עירבבה. ככה פעם אחר פעם, במין ריטואל של בחישה ילדותית. שום ריח של תבוסה לא עמד באוויר, זה רק הפך את כל הסיטואציה לאמיתית הרבה יותר.
"גלגלצ ממש עינו אותי עם הסירוב שלהם להשמיע את הדיסק", אומרת גל, "'הוא לא תואם את המגמות המוזיקליות של התחנה שלנו', זה ההסבר שקיבלתי".
מי אמר לך את זה?
"דלית עופר בעצמה (מנהלת התחנה; ה"ג). 'מצטערים, זו לא ריקי גל שלה ציפינו' - זאת הייתה רוח הדברים פחות או יותר. הגעתי פעם אחת לתחנה, ואחד החיילים שיושבים בישיבות פלייליסט ממש עבר דרכי וזרק לעברי במין רישול כזה: 'טוב, נו, זה לא כמו הדיסקים הקודמים שלך, מה אפשר לעשות?'. עניתי לו: 'טמבל, הקדשת לזה עשר שניות?'. 'אולי', הוא ענה לי. אתה מבין? ככה זה עובד. אתה יודע שכבר ניסיתי להכניס חמישה סינגלים? אין, פשוט לא מוכנים לשמוע. זאת המציאות".
ניסית לדבר עם דלית עופר ולנסות להשפיע כדי שישדרו אותו בכל זאת?
"עשיתי כל מה שאתה רק יכול לדמיין לעצמך. דיברתי איתה, שלחתי חברים משותפים של שתינו שידברו איתה, פניתי למפקד התחנה (יצחק טוניק; ה"ג). וזו אותה דלית עופר שבשנת 87', כשיצא האלבום הראשון שלי, התקשרה אלי בבוקר, העירה אותי משינה ואמרה לי: 'את אלוהית'. היא ודובי לנץ ודני קרפל (עורכים ראשיים בתחנה דאז; ה"ג) העבירו את הטלפון מיד ליד והיללו את האלבום. ועכשיו, 20 שנה אחרי, את אפילו לא מוכנה להשמיע אותי? ואפילו לא לנסות?".
הזכרת לה את זה?
"טרם, ואני גם לא חושבת שאעשה את זה. אתה יודע, חבר שהיה עד לישיבת פלייליסט סיפר לי לא מזמן שכשהגיע הדיסק החדש של גידי גוב העיפו אותו באוויר כמו פריזבי, מקצה אחד של החדר לקצה השני, וקראו: 'תפוס, תפוס, זה של הזקן הזה'. זאת האווירה. ואתה יודע מה, אני גם מסוגלת להבין אותם שם. הם מקבלים מדי יום ערימה של עשרות דיסקים ונדרשים לעשות סלקציה מאוד מהירה והחלטית. אם אין לך איש יחסי ציבור דומיננטי עם ציפורניים ארוכות, חבל לך על הזמן".
אבל דווקא בסלקציה כל כך מיידית, שם כמו ריקי גל אמור לגרום להם להתעכב.
"אז הסבירו לי שלזמרים כמונו - כמוני, כמו אריק, כמו רמי, כמו גידי - עושים מעין מחווה ראשונה ומשמיעים בזמן מוגבל את הסינגל הראשון שיוצא. אחרי שבועיים־שלושה אומרים לך: 'שלום, ביי ביי, נגמר, עשינו את שלנו, לא עוד'. אלא אם יש איזו יציאה שהסעירה את מוחו של מישהו מסוים שם, זאת המגמה".
ברור שלמחוטטי הפנים שיושבים בישיבות הפלייליסט אין סנטימנטים לדורות הקודמים, אבל היית מצפה שהאהדה תגיע מאלה שנמצאים שם למעלה.
"אתה מדבר על העורכים הבוגרים? אוי, אין לך מושג. אין לי עניין להיכנס לשמות אבל מדובר באנשים שבעים, עייפים, שנכנעים לרוח הצעירה ששולטת בתחנה. אולי מחוסר ברירה. פה ושם הם מציבים מגבלות מינוריות, איתותים קצרים ולא משמעותיים. אני לא אומרת את זה בכעס. זמנים השתנו. כנראה הם פשוט עייפים מדי. כנראה סף הגירוי לא מאפשר להקדיש יותר מ־20 שניות כשבוחנים משהו חדש".
דלית עופר אמרה בתגובה לדברים: "התיאורים המופיעים בשמה של גל - הן לגבי התנהלות העורכים והן לגבי השיחות בינינו - רחוקים מהמציאות ואף הזויים בלשון המעטה; השיחות הישירות המתוארות ביני ובין ריקי גל מעולם לא התקיימו! למען הדיוק העובדתי - סינגל הבכורה "בסוף היום אני צריכה אותך" מתוך אלבומה של ריקי שודר במסגרת פלייליסט גלגלצ. ראוי לציין שבתקופת שידורו התקבלו במערכת תגובות שליליות רבות מצד מאזינינו; למרות זאת המשכנו לשדרו, בין השאר בשל הכבוד שאנו רוחשים לזמרת, כמו גם לזמרים ותיקים רבים אחרים".
כך או כך, "לאט לאט ובשקט כבר עשיתי עם האלבום הזה 30 שעות רדיו", אומרת גל, "וזה לא מעט. השגתי אותן דרך הרגליים. פשוט מאוד, הלכתי מתחנה לתחנה והגשתי אותו, שעתיים במשדר הזה, שעה במשדר ההוא. אנשים נחשפים בהדרגה".
מה עושה לך המשפט "זאת לא הריקי שאנחנו מכירים"?
"עצב, עצב גדול", גל משתהה ואז משנה כיוון, "עצב על זה שאני יודעת שהם לא הקשיבו ולא זכו בחוויה הזאת כדי לגלות באמת במה מדובר. אבל אתה יודע, אנחנו מתעסקים בטעמים. מי אני שאקבע להם מה טוב ומה לא? חשוב לי שתבין דבר אחד: אני הביקורת הכי קשה של עצמי. יש דברים שעשיתי בעבר והיום אפילו אני לא מסוגלת לשמוע. אבל את הדיסק הזה אני אוהבת כמו שהוא, מתחילתו ועד סופו. פשוט אוהבת. זאת השתקפות של תחנה בזמן וזה אמיתי, זה כן וזה חשוף. אני גם יודעת כמה הוא נגע באנשים שכן האזינו. זה מספיק לי ומרגיע אותי. אם היו לי ספקות כלשהם לגבי איכותו, אז הייתי סובלת באמת".