צפצוף קטר, פסי רכבת,
- מי בחיים נשאר?
את מי אכלה שם השלהבת
או בחיים נקבר?
עכשיו השקט... כה נפלא,
רק שער מעטרת...
כותרת, שכמו זיכרון עולה:
"עבודה היא משחררת".
בשביל סלול אבני חצץ
השיירה זוחלת,
"הי!- מי בבכי שם פרץ!?"
בתוך מחול איוולת.
הרים, הרים של מזבדות,
בגדים ונעלים.
למה אספו כאן שערות?
למה עקרו שיניים?
מי יבקש לו להחזיר
את ים של משקפיים?
האם יוכלו הם להסתיר
זוועות מהעניים?
כן, מה תמימות המרחצאות,
אך זרם אין ניתז.
במקום המים... מפלצות,
הזרימו כאן רק גז.
ומה עושות המשרפות,
שמעלות עשן?
הן מאכלות את הגופות,
עמוק בתוך כבשן.
כל מנגינות העליזות,
אשר ליוו שבויים,
של נשמות האבודות
במצעד של החיים.
את דגל הכחול לבן
אניף בכל תבל
עם יהודי תמיד איתן
רק כאן ... בישראל.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
