ממשיכים לטייח

גם חברי הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית, שהעלו לתודעה הציבורית את המתחולל באתר הקדוש, בטוחים שמדובר בחשש מחשיפתו של מחדל, ותו לא. אנשי הוועד, בהם מומחים בעלי שם כמו גבי ברקאי, אילת מזר ושמואל ברקוביץ', מנהלים כבר כמה שבועות קמפיין לחשיפת הדוח, ומפעילים לחץ נגדי לזה של הרשויות. הם, מן הסתם, אינם חשודים בשאיפה לפגוע במדינת ישראל.

"נותנים חיסיון לדוח שאין בו סוד", אומר עו"ד ישראל כספי, חבר הוועד למניעת הרס העתיקות. "אין במסמך דבר וחצי דבר שלא נאמר לפני כן, רק שהפעם העובדות מוצגות לאשורן על-ידי מוסד הביקורת העליון של מדינת ישראל. הפרסום הזה הוא הזדמנות בלתי חוזרת לשינוי המצב באופן דרמטי, שכן הדוח יכול להביא לשידוד מערכות, לקביעת נהלים ולאימוץ דרכי פעולה שישללו את ההיתכנות של פגיעה באוצרות העבר, כפי שהיה עד היום".

כדי לתת מושג על שיעור הנזק שכבר נגרם, מזכירים אנשי הוועד את היקף הבנייה העצום בהר הבית, ואת כמויות שפוכת הבניין שהוצאו מהאתר. מדובר בין היתר על בניית מסגד באורוות שלמה ששטחו 4,000 מ"ר, בניית מסגד אל-אקצה אל-קדים בן 1,900 מ"ר, חפירת בור בעומק 12 מטר על שטח של 2,000 מ"ר (250 משאיות עפר יצאו מן ההר בשלושה ימים), חפירת שתי תעלות חשמל לאורך חצי ק"מ במקום שבו היו עזרות המקדש, ועוד.

מתוך עשרות אלפי טונות העפר שהוצאו מן ההר, רק מטרים מעוקבים בודדים עברו סינון על-ידי ארכיאולוגים. בכמות הקטנה הזו התגלו אלפי ממצאים מימי הבית הראשון ואילך. "איפה נשמע דבר כזה, שחוזרים על אותה טעות שוב ושוב?" שואל כספי. "תאר לך כמה פריטים כבר איבדנו, והם נעלמו לעולם ועד. למרות זאת, הרשויות לא רוצות ללמוד את הלקח".

עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ', מומחה להר הבית ולמקומות הקדושים, מדגיש שהמחדל נמשך גם בימים אלה. "רשות העתיקות לא סיננה את 400 הטונות של עפר שהוצאו מהתעלות. נציגי הרשות לא יכולים לבקר בהר כדבר שבשגרה, אלא רק בדרכים-לא-דרכים. הם לא יכולים להיכנס למסגדים, לסייר באולמות התת-קרקעיים או לפקח על הנעשה בהר. המשטרה, הגוף המופקד על אכיפת החוק בישראל, לא מנעה עשרות עבודות בנייה לא חוקיות שבוצעו שם במשך השנים. אדרבה, היא אישרה לוואקף לבצע עבודות, אף שאינה מוסמכת לכך. מנגד, המשטרה סירבה לבקשות המעטות של עיריית ירושלים ללוות את פקחיה לסיורים בהר.

"היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם תייקו את התלונות הנוגעות לנעשה בהר הבית, ומעולם לא הורו לפתוח בחקירה או להעמיד לדין מי מן החשודים בהפרות החוק. יתרה מכך, יש הנחיה תלויה ועומדת של היועץ המשפטי לא לבצע כל פעולת חקירה או אכיפה בהר הבית בלי אישור שלו. אישור כזה לא ניתן מעולם".

בשבועות האחרונים שוחחו חברי הוועד עם שורה ארוכה של אישים שיש להם נגיעה לנושא הר הבית, ובהם השרים משה יעלון, דן מרידור, לימור לבנת, גלעד ארדן ובני בגין, מפקד מחוז ירושלים במשטרה וגם מי שמוגדרים כ"גורמי הביטחון הבכירים ביותר". "מכל הגלריה הזו לא שמענו דבר וחצי דבר על צורך בסודיות, או שיש דברים שאי-אפשר לפרסם. לא היה אחד שאמר שיש מגבלה ביטחונית על פרסום הדוח", אומר כספי.

אין חולק על כך שהר הבית הוא אוצר בלום בן אלפי שנים של ארכיאולוגיה, בעיקר יהודית. בכל אתר אחר במדינת ישראל פועלת רשות העתיקות למניעת עבודות בינוי, ובמקרה הצורך מבצעת חפירות שימור והצלה. דווקא בהר הבית לא נעשה אפילו מיפוי של הפריטים הארכיאולוגיים. מאז 1996 מונע הוואקף מפקחי רשות העתיקות לעלות להר, ואינו מבקש את רשותה לפני פעולות בניין או חפירה. "הרשות לא נמצאת בהר הבית", אמר על כך מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן בכמה הזדמנויות.

"באתר עתיקות", קובע חוק העתיקות תשל"ח-1978, "לא יעשה אדם ולא ירשה לעשות אחד מאלה: בנייה, סלילה, הקמת מתקן, חציבה, כרייה, קידוח, הצפה במים, סיקול, חרישה, נטיעה או קבורה, הנחת עפר, דומן, פסולת או אשפה, שינוי, תיקון או תוספת בעתיקה הנמצאת באתר, פירוק עתיקה או כל דבר הנחזה כעתיקה או הסרת חלק ממנה או העתקתה ממקומה, כתיבה, חריתה או צביעה, הקמת בניינים או קירות בנכס הגובל באתר". רשימה ארוכה של פעולות אסורות, שכמעט את כולן ביצעו אנשי הוואקף והתנועה האיסלאמית בהר הבית ב-15 השנים האחרונות. אילו נאכף החוק, היו אמורים מפריו לספוג את העונש שבסעיף 37: "הפוגע בעתיקה או באתר עתיקות או משחית פניהם בכל צורה שהיא, דינו - מאסר חמש שנים או קנס". מאסר או קנס לא הושתו מעולם. גם כתב אישום לא הוגש.

מבחינתה של מדינת ישראל, גם חוק התכנון והבנייה לא חל בהר הבית. הוואקף מעולם לא הגיש לעיריית ירושלים את תוכניות הבנייה שלו בהר. פקחי העירייה סיירו במקום פעמים בודדות ב-43 שנות השלטון הישראלי בהר. המשטרה לא מוכנה ללוות אותם, אז הם נשארים בחוץ.

כל הרשויות הנוגעות שאמורות לדאוג לשמירת החוק במקום - משטרת ישראל, השב"כ, רשות העתיקות, עיריית ירושלים ומשרד ראש הממשלה - מגלגלות זו לזו את המחדל. יצוין שבג"צ, בשורה של פסיקות, הורה למדינה לאכוף את החוק, והפרקליטות התחייבה לעשות כן. בפועל, ההתחייבויות לא מומשו. במקרה של בית הספר בעמנואל, ההתעלמות מהוראות בג"צ הובילה למאסר בגין ביזיון בית משפט.

כעת, כאמור, מנסים גורמים שונים להסתיר מעין הציבור את הביקורת החריפה שמותח לינדנשטראוס על ההתנהלות ארוכת השנים בנושא. חרף פניות רבות לכל הנוגעים בדבר, הרשויות הרלוונטיות סירבו לספק ולו נימוק אחד להטלת חיסיון על חוות הדעת של המבקר מהציבור. כל הגופים שאליהם הועברה פנייה לצורך כתבה זו, בחרו להתחמק, להתעלם או להסתפק בניסוחים עמומים. מרשות העתיקות נמסר ש"כל הנושא נמצא תחת חיסיון". שירות הביטחון הכללי כתב: "עמדתנו בנושא הועברה למשרד מבקר המדינה". משרד החוץ בחר ב"אין תגובה". משרד ראש הממשלה מסר ש"מדובר בדיון על טיוטת ממצאי ביקורת של מבקר המדינה אשר טרם פורסמו ולפיכך אסורים בדיון". משטרת ישראל לא ענתה כלל. מבקר המדינה עצמו טען ש"מדובר בדיון חסוי שכינס יו"ר ועדת המשנה של הוועדה לביקורת המדינה. לפיכך אנו מנועים מלהוסיף פרט כלשהו". אף לא אחד מהגורמים הנ"ל אמר או רמז שבטחון המדינה או אינטרס עליון אחר מצדיקים את הטלת החיסיון.

"קראתי בעיון את דוח המבקר בנושא הר הבית, כפי שקראתי בעבר דוחות רבים שהתבקש כלפיהם חיסיון", אומר ח"כ זבולון אורלב, שבכנסת הקודמת עמד בראש הוועדה לביקורת המדינה. "לא מצאתי שום סיבה לתת חיסיון לדוח, לחלקו או למשפטים ממנו. אין שום סיבה חוקית להסתיר את מה שנכתב. הדוח לא מבקר את הוואקף או את העולם המוסלמי, אלא רק את רשויות המדינה, לכן אני משוכנע שאין כל סיבה לחשוש מפרסומו.

"פגעו פה במדינת ישראל, בהיסטוריה היהודית ובקשר העמוק בין העם היהודי להר הבית", משוכנע אורלב. "אם נסתיר את העובדות, תהיה בכך פגיעה ביכולת שלנו לטעון לזיקה היהודית למקום. הסכמה שבשתיקה לפגיעה המתמשכת בעתיקות עלולה להתפרש כאילו לעם היהודי לא אכפת מכך. לכן יש צורך לפרסם את הדוח במלואו, גם אם יגרום הדבר אי נעימויות לרשויות שלטוניות שייחשפו במחדליהן, ובכלל זה אישים שנושאים באחריות למחדל המתמשך. פרסום המסמך יגדיל את הסיכוי שהדברים יתוקנו. ייתכן שלעיתוי יש משמעות - אנו עומדים לפני הרמדאן ואולי רצוי שהפרסום יידחה כדי לא לאפשר לקיצונים לנצל אותו למהומות - אבל בבוא העת המסמך חייב להגיע לידיעת הציבור כמו שהוא. מי שרוצים למנוע זאת שוגים בשיקול הדעת באשר לנזק שייגרם. אני אומר שאי פרסום פירושו קבלת גושפנקא ממבקר המדינה שהוואקף, ולא מדינת ישראל, הוא הריבון בהר הבית".

כשמדברים על מחדל הריבונות הישראלית בהר הבית, צריך להוסיף כוכבית הבהרה. בניגוד לטענותיהם של רבים מהפעילים היהודים העוסקים בנושא, זה כמה שנים שהר הבית איננו מופקר לחלוטין. בתהליך שקט אך נחוש שיקמו השב"כ והמשטרה את כבודה האבוד של המדינה, והצרו את צעדי הוואקף. אם בשנות ה-90 התקיימו העבודות במקום לפי ראות עיניהם של הגורמים האיסלאמיים, כיום הן מתואמות מראש עם השב"כ והמשטרה.

במציאות החדשה, כל שינוע של דחפור, מרצפת או כבל חשמלי על ההר, נעשה ברשות ובסמכות מדינת ישראל. כל השחקנים הערביים הקשורים לנעשה בהר הבית – כולל מדינות כמו מצרים, ירדן, מרוקו, סעודיה וטורקיה, שהרימו תרומות נכבדות לשיפוץ האתר בשנים האחרונות - יודעים שללא אישור ישראלי לא יעלה בידם להחדיר אפילו נורת 60 ואט. מבחינה זו, הר הבית בידינו.

ישראל מעדיפה שלא לחשוף לאשורו את מצב הדברים הזה. במערכת הביטחונית והמדינית התלבטו יותר מפעם אחת בשנים האחרונות האם לשפוך אור על הנעשה בהר, או לתת לוואקף ליהנות מדימוי שטח הפקר. נכון לעכשיו, עדיין נבחרת האופציה השנייה.

חשוב לציין שגם המשטרה הפלשתינית וזרועות אחרות של הרשות סולקו מן ההר. כיום מנוהל המקום על-ידי ישראל, ירדן והוואקף, כפי שהיה טרם הסכמי אוסלו. יחד עם זאת, החוק הישראלי כאמור איננו נאכף. גם אם הוואקף מתאם מהלכים עם המשטרה, הוא אינו מתיר לפקחי רשות העתיקות לנהל את עבודות השימור וההצלה, כמקובל בכל מקום אחר בארץ. האזור הוא עדיין בבחינת "מובלעת פלשתינית אקס-טריטוריאלית", כהגדרתו של שמואל ברקוביץ'.

ביום שלישי בשבוע שבוע שעבר כינס שנלר את ועדת המשנה שבראשותו לדיון ראשון בנושא. הוא ועמיתיו – זבולון אורלב, אמנון כהן וכרמל שאמה - עיינו בכמחצית מהדוח. בעוד כחודש יבחנו את המחצית השנייה. שנלר אומר כי רק עם חידוש פעילות הכנסת, כלומר אחרי החגים, יוכל המבקר להניח את הדוח על שולחן הכנסת, וניתן יהיה תיאורטית לפרסם אותו. עד אז הדיון לא רלוונטי. בלי להיכנס לוויכוחים תקנוניים ניתן לומר כי אם שנלר ירצה בכך, יש ביכולתו לחשוף לציבור כבר היום את הדרך. כרגע נראה שעוד לא גמר בדעתו מה לעשות. לטענתו – והוא היחיד שאומר זאת – יש בדוח פרקים שפרסומם יפגע באינטרסים של מדינת ישראל.

"אני שואף שלציבור יהיה מרב המידע", אומר שנלר. "איני רוצה שטענת ביטחון תשמש להסתרת מחדלים, אך יש מתח בין הרצון שהציבור יידע לבין השאלה מה טוב לאינטרסים של המדינה. נטיית הוועדה היא לפרסם את רוב הדוח, ופרסום הכשלים חיוני לתיקונם. כבר עתה המערכות שקיבלו את הדוח עושות מאמצים מהותיים לתיקון הליקויים. להווי ידוע שהחוק איננו המלצה, והוא חל בירושלים כולה, כולל הר הבית. תפקידנו הוא ליישם אותו בשכל".

מי לוחץ שלא לפרסם את הדוח? שנלר נמנע מלהשיב, אבל החוטים מוליכים בין היתר ללשכת ראש הממשלה. אף שמשרד ראש הממשלה בהרכבו הנוכחי לא נחקר על-ידי המבקר (הדוח מתייחס לממשלות אולמרט, שרון, ברק וגם לממשלת נתניהו הראשונה), ברור לכול הנוגעים בדבר מהיכן מנוהלת המדיניות הישראלית בהר הבית.

מאז מלחמת ששת הימים, ענייני הר הבית אמורים על-פי חוק להתנהל על-ידי ועדת שרים. הוועדה הזו התכנסה לראשונה רק לפני שנה. מי שהופקד בפועל על תיק ההר לאורך השנים הם מזכירי הממשלה לדורותיהם. לכן לא היה זה מפתיע שלדיון בוועדה של שנלר התייצב מזכיר הממשלה הנוכחי, צביקה האוזר. מי שמכיר את עבודת הכנסת יודע שלדיונים שגרתיים בוועדות שולחת הממשלה נציגים זוטרים יותר. אם מזכיר הממשלה בכבודו ובעצמו מגיע לישיבה, פירוש הדבר שלו ולבוס שלו יש עניין רב בגורלו של הדוח. ההחלטה האם ההפקרות בהר הבית תיעצר או תטויח, נמצאת בידיים הבכירות ביותר.