"פייק-ניוז" ודעות קדומות

נחמה דואק¹ כותבת: "הליכוד הפך למפלגה של סגידה למנהיג. אם יש ביקורת היא מוזכרת בשקט ובחדרי-חדרים ומי שמעז לחרוג מדף המסרים, חוטף חזק ונדחק בפריימריז. הליכוד הפך לקול אדוניו והרחק מאוד מהליכוד של פעם." התאור והמסקנה של הכותבת שגויים מיסודם. למקרא משפט הפתיחה של הדברים נוצר רושם שזהו ציטוט מדויק של "דף מסרים" של אחת ממפלגות המרכז או השמאל, שכן הוא מאפיין את המשנה הפוליטית שלהן וככזה רחוק מהמציאות מרחק רב.

הליכוד היה הומוגני מאוד גם בימי בגין ושמיר אבל היה קטן מספרית לעומת יריביו הפוליטיים מהשמאל. למעשה, עמדותיו בשאלות ארץ-ישראל לא השתנו בכל אותן 45 שנים מאז המהפך. גם בעשרים השנים הקודמות לעצמאות ישראל או במו"מ על הסכם השלום עם מצרים - עמדה ארץ ישראל על מקומה במרכז הבמה האידאולוגית-לאומית והפוליטית.² אעל-פי שהליכוד היה מזיגה בין תנועת החרות - הגרעין הקשה של נאמני א"י - לבין המפלגה הליברלית והמפלגה הפרוגרסיבית - "מתנגדי הגישה המדינית הסוציאל-דמוקרטית שקרסה בהמשך.³ בשאלת הציונות ומרכזה של א"י בתנועת התחיה הלאומית שלנו - היה הליכוד תמיד הגרעין הפוליטי הקשה במפלגה המאוחדת ומי שלא קיבלו עמדה זו, נאלצו לפרוש והיו לא מעטים כאלה.

לדידי זו גישה פוליטית בריאה הרבה יותר מקואליציות-סרק של ניגודים אידאולוגיים מהותיים שאין להם שום דבר משותף מלבד יצר העליונות, הבעלות והשלטון. את השלכות נטישת האידאולוגיה: הלאומית-ציונית מזה והחברתית אנרכיסטית מזה אנו רואים היום בשברי מפלגות השמאל: העבודה, מרצ, והגוף הבלתי מזוהה שבראשו עומד גנץ - הרוב הפוליטי הדומיננטי של האתמול שהתמוסס ונמצא גם על סף נטישת הדמוקרטיה במפלגות, בכנסת ובממשל הלאומי.

הליכוד כיום הרבה יותר דמוקרטי והרבה יותר פלורליסטי מיריביו עם 140 אלף מתפקדים ולמעלה מ-80 אלף מצביעים בפריימריז.⁴ זו החוליה החזקה כיום בציונות בשיתוף עם הציונות הדתית לאומית; זו החוליה החזקה בקיום דמוקרטיה בפרלמנט הישראלי וזו החוליה החזקה בשיתוף מספר גדול מאוד של אזרחים בתהליכים דמוקרטיים ציבוריים שבלעדיהם הייתה ישראל לשממה של דמוקרטיה-פוליטית: לקט של "מפלגות ארנק" שקיומן מותנה בכספים העומדים לרשות ראשי הרשימה כשליחים לדבר-עבירה של בעלי עניין שפעילות פוליטית עבורם היא בגדר בזבוז זמן.

ההתנפלות על נתניהו וההשתלחות של השמאל-מרכז בו, היא שיצרה את ההתגבשות הקשיחה סביבו. השמאל ושולחיו מבית ומחוץ שאיבדו את כושר המאבק הפוליטי-אידאולוגי, הפכו אותו למאבק של מנגנונים מונחי-אינטרסים וממומנים ע"י הדיפ-סטייט הישראלי וככל הנראה גם זה של חלק מיהודי אמריקה שאינם אוהבים עצמאות ישראלית יתרה. רבים סבורים שהמשפט שאירגן סביבו היועמ"ש מנדלבליט בשיתוף עם פרקליט המדינה שי ניצן היה מהלך מבויים שתכליתו איננה משפטית אלא פוליטית: - הדחת היריב הפוליטי החזק ביותר של השמאל-מרכז במחנה הימין. משכך נתפס העניין שהולך ומתחזק ככל שמתקדם המשפט ונחשפים בו העדויות ותהליכי החקירה - הופכת ההגנה על המנהיגות של גוש הימין ו"הדווקאיזם" הפוליטי הנגדי לשמאל-מרכז לאבן דרך מרכזית בהתנהלות גוש הימין. השמאל שנחלש דמוגרפית ואידאולוגית נופל עתה לתוך הבור שכרה ליריבו מהימין; קל להבין מדוע עובדות אלה אינן לרוחו.
רצוי להדגיש שההתנפלות על נתניהו איננה תוצאה של רגישות חברתית או כלכלית. היא אף איננה פועל יוצא מכשלי-ביצוע חשובים שלו (ויש גם כאלה) או של חילוקי-דעות פוליטיים (למשל: בשאלת גבולות הקבע של ישראל והמשך ההתיישבות באיו"ש).

ההתנפלות היא ביטוי לאובדן חושים הנובע מחשש לאובדן ההגמוניה במדינה וחוסר מוכנות לקבל הכרעות דמוקרטיות של רוב הציבור. זהו ניסיון של יריבי הימין לסובב את גלגל ההיסטוריה חזרה ל"דרך הנכונה" כביכול. מספר תומכי הליכוד מקרב יוצאיה הקלסיים של גלות אירופה המזרחית: פולין, אוקראינה, הונגריה ורומניה - נמוך יחסית, בעוד מספר תומכיו מבין יוצאי גלויות המזה"ת וצפון אפריקה או ילידי הארץ - גבוה יחסית. הרכב זה הוא שנותן במפלגה כיום את הטון, הוא שעתיד לעצב את המדינה בדור הקרוב והוא בעיקר זה שמפחיד את האליטה השוקעת מבחינה דמוגרפית ופוליטית. כמו-כן הוא זה שמוביל אותה למלחמת הירושה המרירה שהיא משיתה עלינו במסווה של ויכוח ענייני. עובדות-יסוד אלה מוסתרות כמובן ע"י סיפורי בדים ותירוצים מתירוצים שונים, שיחד מהווים את עיקר "הפייק ניוז" הלאומי שלנו כיום.

העדפתי האישית היא מנהיג מוכר ויציב פוליטית כנתניהו על פני ההבזקים הנדלקים וכוֹבים על כל צעד ושעל ברבות מהמפלגות האחרות יען כי לא קורצו מהחומרים הראויים או כי אצה להם הדרך. גם אם יחטא נתניהו בשגיאות בלתי מבוטלות עדיין סביר שיביא לה הישגים בינלאומיים ואחרים נאים ביותר.

השמאל-מרכז כיום איננו מפלגה פוליטית אלא "התאגדות יוצאי צה"ל ומערכת הביטחון לצורך כיבוש השלטון מזה והתאגדות כל מי שלא מצא את מקומו במפלגות אמת ונמלט פוליטית ל"רשימות-סרק" - מזה. לשאריות השמאל - עבודה ומרצ - אין משקל סגולי מינימלי להצלחה, והניסיון עם עבאס ורע"ם ששיבץ בנט בממשלת "כל מי שבא- ברוך הבא" - כשל. הערבים בחלקם הגדול עדיין מאמינים בביטול השלכות ה"נכבה" של 1948 וכל עוד הם אינם מבינים שתפיסה זו אינה מובילה להשתלבות אלא "לנכבה" נוספת - אסור שיהיו שותפים למוסדות השלטון בישראל.

באשר לצה"ל וההתדרדרות המתרחשת בו בשני העשורים האחרונים:- צה"ל כצבא העם חייב להיות מחוץ לדיונים הפוליטיים. דומני שיש לקבל החלטה בכנסת שתקבע שלא ימונה שר ביטחון למדינת ישראל שהיה בה רמטכ"ל אלא בחלוף 12 שנים (שלוש קדנציות) משחרורו מהשירות הפעיל. שר ביטחון יכול להיות מי ששרת כח"כ במשך 4 שנים לפחות. בעולם חיות רוב המדינות עם שרי ביטחון שהם אזרחים עם שירות צבאי מוגבל על-פי חוקי המדינה ואין חובה שיהיו רמטכ"לים לשעבר או אפילו אלופים בדימוס. שר ביטחון יכול תמיד להיעזר ביועצים מקצועיים (בדומה לכל שר אחר) ובכללם גם קציני מילואים בכירים. אסור ליצור חשד או חשש שמינוי קצינים בכירים בצה"ל "פוזל" בצורה כלשהי לאפשרות שהנבחר יגיע ביום מן הימים - (או ינותב ביום מן הימים בדומה לאהוד ברק בתקופת רבין ז"ל) - לתפקיד שר ביטחון מסיבות פוליטיות משמעותיות. הצבא בישראל הוא ארגון גדול מדי מכדי שנניח לו להיות "צבא שיש לו מדינה"! ⁵

השלטון במדינה מושתת בדרך ברובו על ערוצים פורמליים - כנסת, ממשלה, בתי המשפט וגורמי האכיפה, שלטון מקומי ומנגנון השירות הציבורי. במקביל להם פועלים מוקדי כוח והשפעה אחרים ונוספים (הדיפ-סטייט) - חלקם בגלוי וחלקם בהסתר - לניתוב, הכוונה והשפעה על אורחות החיים ודרכי החשיבה והמעשה.⁶ ככל שמערכת השלטון הפורמלית חזקה יותר, המערכת הא-פורמלית משפיעה פחות ולהפך. מכאן חשיבותה של דמוקרטיה מפלגתית גלויה ומשפיעה ומכאן גם החשיבות לשמור על גורמים דוגמת צה"ל מהידרדרות לעבר הפיכתם לחלק מהדיפ-סטייט. שינוי כזה הרה אסון באשר הוא מעורר ספקנות וחוסר אמון בכנות הדברים והמעשים של מערכות ההגנה הלאומית שלנו.

על כן, העובדה שהליכוד מציג עמדה מלוכדת ונחושה איננה פגם אלא מעלה שראוי שיתר המפלגות יחקוה. אין די בלהציג עניין זה כרצוי; לטעמי יש לחייב זאת בחוק הבחירות החדש שבוודאי יחוקק בכנסת הבאה. זאת ועוד: כאשר השמאל וחלק ניכר מהדיפ-סטייט מקבל את יוזמות בית המשפט העליון בשאלות מוסר, עקרונות ממשל וערכים לאומיים כתורת משה מסיני, שעה שהן אינן כאלה - חובה כפולה היא לחזק את המפלגות והכנסת מזה ולתחום את כל הגופים האחרים לגבולות מוגדרים מזה. מדינה איננה יכולה לתפקד כהלכה כאשר היא מבטאת מונחה ע"י כאוס בערכים, בחוקים, ובשאלת תיחום הסמכויות של גורמי השלטון הדמוקרטי המוסמכים.