איפה ואיפה

ההגדרה הלא מחייבת של אנטישמיות עיקרה בהתמקדות לא מידתית ביהודים. כשמבדילים את היהודים או את ישראל לפי קני מידה שונים מכל השאר, הדבר מקורו באנטישמיות.

בעבר כיבדתי את השמאל. היה נדמה לי שחבריו באמת נלחמים עבור דברים שחשובים עבורם אך שהתועלת היא לכלל. כך לדוגמה, הייתי משוכנע שאותם פעילי שמאל עד שמאל קיצוני עד מאוד יתייצבו לצדי אם היה השב"כ זורק אותי לתא מעצר ושם מענה אותי, כפי שהם טוענים שהשב"כ עושה לטרוריסטים ערבים.

עם השנים והעשורים התבגרתי, והנסיון הביא איתו הבנה שאין כך פני הדברים - לא אצל השמאל, לא אצל המרכז וגם לא אצל הימין. אותם יהודים אמריקנים הנלחמים עבור "שלום עכשיו" ומוכנים להקריב את מדינת ישראל על מזבח אמונתם (הכל למען האחר, עד שאנחנו לא נשאר), כל כך עיוורים משנאה ודבקות במטרה (שאינה שלום כי אם השמדה עצמית), שהם לא יסטו מדרכם לא ימינה ולא שמאלה; עד הסוף המיוחל.

נשות הכותל אינן באמת מעונינות בתפילה לקב"ה. המסיידת והעומדת בראש הארגון הסבירה שהיא "דוקטור לטחורים", ונראה שהיא נהנת עד מאוד לנבור שם, במקום מוצא הפסולת מהגוף. אם לא הכותל, היא מוצאת עניינים נוספים להטיח במדינת ישראל, והקהל שלה - יהודים אמריקנים עשירים - ממשיך להריע "המשיכי בדרכך החלוצה, הרעי למדינת ישראל, אלצי אותה להכפף לתכתיבים שלנו"! אני די משוכנע שאותו אלוהים אליו היא פונה בכזו התרסה אינו מעוניין בסוג הריפוי שהיא מציעה.

אפילו ארגון אמריקני בשם עמוד אתנו, הנלחם באנטישמיות המודרנית (המתחזה ל"ביקורת לגיטימית נגד מדינת ישראל") בעיקר באוניברסיטאות, משתמש באותן שיטות בדיוק (של הפחדה והשתקה וכיו"ב) כשנדמה לו שהתדמית שלו יכולה להסדק. עבור העומדים בראש הארגון, הדבר החשוב ביותר הוא שביעות רצונם של התורמים הגדולים, וכל מה שמסכן זאת יקטל מיידית.

אגב, ריצוי הקונה (במקרה זה התורמים הגדולים) אינו דבר חדש, וארגון בשם "הפרויקט - ישראל" או "טיפ" בראשי תבות, חדל מלהתקיים בשל אי-שביעות רצון התורמים הגדולים. ואני לתומי חשבתי שהם תרמו לארגון לחזק את חזית ההסברה של מדינת ישראל, לקחת עיתונאים לטיסות מעל שמי ישראל ולנסות להציג את העובדות והאמת לאשורה.

התאכזתי מאוד מהלך השנים כשהתברר לי שלמרות כל המאמצים לגשר בין ימין לבין שמאל, שכן עם אחד אנחנו וגורלנו היה ויהיה אחד (ויצהירו על כך כל מי שהגיע למחנות הריכוז וההשמדה), התהום דומה ממש לגרנד קניון - הן מבחינת העומק והן מבחינת הרוחב שלו - ולא ניתן לגשר ולאחד כנבואת הנביא יחזקאל. גם הנסיון שלי לשכנע את עצמי שאפילו עבור הפרט, אם אני הייתי זה שיצא להפגין ואסרו אותו, השמאל לא ינקוף אצבע, וכל הסיסמאות שהם מפריחים לאויר תוכחנה כריקות מתוכן.

מה אני רוצה בסך-הכל מהשמאל? הם נלחמים עבור מה שהם מאמינים בו. התשובה פשוטה: הם אחזו את עינינו בטענת שווא שהם שוחרים לשלום, בעוד שמה שהם באמת רוצים הוא השמדתה המוחלטת של מדינת ישראל והעם היהודי. הם כל כך מצליחים באותה אחיזת עינים, שהם הרגילו אותנו לרעיון, שהפך לנורמה. הם הגורמים ה"מתונים", בעוד אנחנו ה"קיצוניים", הם "שוחרי שלום", בעוד אנחנו "טרוריסטים מבית, ששים אלי קרב".

"אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק"

כולנו כאחד נפלנו בפח של השטן, ועכשיו אין דרך חזרה. אולי אשמים בכך הסכמי אוסלו. אולי הפחד שלנו מפני שינוי, כי אנחנו חושבים שהבלתי ידוע מסוכן יותר מהקיים. התרגלנו למצב הקיים, כאילו אנחנו חיים ברפש, וכבר אין אנחנו מבחינים בריח הניחוח (קרי בסרחון), באובדן השליטה, בהדרדרות המצב ובזוהמה שסובבת אותנו. התרגלנו וטוב לנו.

לפני שש שנים קם שליט חדש בארה"ב שארה"ב לא ידעה כמוהו לפני כן או מאז. הוא השתמש בשכל הישר והביא איתו התנהגות פקרטית (שימושית, אפקטיבית) מעולם העסקים. שמו היה דונלד טראמפ. כל הנשיאים לפניו הבטיחו להעביר את שגרירות ארה"ב מחוף הים התיכון לירושלים בירת ישראל, אך איש לא עשה זאת. כולם כאחד נמנעו מהמעבר בגלל הפחד שאחז בהם "אבל מה יאמרו הפלשתינים והערבים". לפי אנשי המקצוע במחלקת המדינה, העולם המוסלמי כולו היה מתמרד אם זה היה קורה. מיליונים היו מתים. מלחמת עולם הייתה פורצת. הכל בגלל אותו רעיון נלוז, נבזי, בלתי הגיוני ובלתי אפשרי בעליל של העברת השגרירות לירושלים, בה ממוקמים כל סמלי השלטון הישראלי. בא אותו נשיא והוכיח שלא כך הוא.

אותם אנשי מקצוע מעולים ממחלקת המדינה, ואיתם כל האליטה הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית, יודעים בדיוק איך יושג שלום בין ישראל לבין הפלשתינים. הגישה שלהם שוות ערך לנתינת אקמול לחולת סרטן, שהסרטן התפשט לראותיה, לכבדה ולמוחה. ישראל חייבת לוותר על ירושלים, להסכים לדרישת השיבה, להפרד מהגדה המערבית, לחדול להתקיים, ואז יהיה שלום ולעולם כולו יהיה טוב. אותו מזכיר המדינה ג׳ון קרי עדיין נמצא בין היועצים הבכירים ונושאי המשרות הבכירות ביותר בממשל ביידן. הוא, הנשיא וכל אנשי מחלקת המדינה יודעים שרק דרכם היא זו שתביא לשלום. דרך כושלת משך עשרות שנים, אבל הם משוכנעים. הגיע אותו נשיא בשם דונלד ג׳יי טראמפ, והוכיח שאפשר להגיע להסכמי נורמליזציה עם מדינות מוסלמיות. שחר חדש עלה ולעולם כולו טוב יותר.

ועתה היו בחירות בישראל, ובקואליציה המסתמנת כלול השטן הקטן בשם "בן-גביר". העולם רועד. השמאל בארץ מתריע מפניו. ממשל ביידן הודיע שהוא לא יוכל להיות בקשר עם מדינת ישראל אם בן-גביר יהיה שר. העולם כולו רותח.

היכן השמאל והשמאל המנותק והקיצוני? היכן המרכז? היה בסדר לכלול ערבים בממשלה הנוכחית, למרות שהם מסרבים לשיר את ההמנון, להשבע אמונים, לשרת את ישראל או אפילו לעמוד לצידה? היה בסדר לתמוך בהם כשהם קראו מבימת הכנסת נגד המדינה ויצאו לחו"ל להוציא דיבתה? אני לא בטוח על מה הגנתם - חופש הדיבור או זכויות שוות לערבים (להם מותר לפגוע במדינה, וזה בסדר אצלכם). לדעתכם בסדר לחברי כנסת להבריח טלפונים לאסירים שהם טרוריסטים? בסדר לפי שיטתכם לאותם חברי כנסת להעליל על מדינת ישראל וצה"ל? לעודד מרצחים ומפגעים? הכל היה בסדר.

אז איך זה שאתם לא מוכנים להגן על זכותו של ישראלי אוהב ישראל שנבחר כדת וכדין על-ידי הרבה יותר אנשים ממה שהצביעו עבורכם לשרת בכנסת ובממשלה? רק אם האדם שונא ישראל אז תחרפו נפשותיכם להגן עליה או עליו? אבל כשהמדובר ביהודי, הוא "דתי" או "מתנחל" או "מושחת" או "כובש", "קיצוני" או "קיצוני ימני"? מה הכי מפריע לכם: שהוא עם כיפה? שהוא לא מתנצל על היותו יהודי או על עצם כך שהוא קיים? שאין בו התסביך היהודי הגלותי של "אם רק נוריד את הראש, תעבור הסערה מעלינו ולא יפגעו בנו"? או שהוא לא מוכן לקחת חלק מהמאפיין העיקרי של יהודי גרמניה לפני מאה שנים ושל יהודי ארה"ב בימינו: "באמת היהודים (או ישראל) אשמים בכל, אתם צודקים". תסביכים הדורשים עזרה פסיכיאטרית דחופה ובהולה.

פעם כשהייתי צעיר ונאיבי, מלא אופטימיות ותקווה, חשבתי שהשמאל והשמאל הקיצוני פועל באופן שווה, מפעיל אותם קני מידה, יפעל למען החלש או המיעוט בין אם הוא מצד זה או מצד אחר, כי הצד לא משנה לעיקר. אך כבר מזמן התפכחתי מאשליה זו והבנתי שלא כך היא המציאות.

לכן איני מצפה שתכירו בזכותו של בן-גביר לשרת בכנסת ובממשלה. ובכך אינכם שונים מכל האנטישמים שבחיים לא יכירו בזכותנו להתקיים - מדינה אחת לכל היהודים בעולם. כל אותם שונאים שתמיד ימצאו משהו רע ונורא בעצם קיום צבא ההגנה לישראל. ודאי שנורא שיש את צה"ל, כי ברגע שלא יהיה צבא חזק ואיתן, תחדל המדינה להתקיים, ולכן אתם תוקפים את צה"ל וכל המשרתים בו.

בן-גביר עבורי הוא רעיון יותר מאשר אדם. אותו רעיון האומר "יש לנו זכות קיום, ואנחנו נגן עליה". אותו רעיון המקדם הגיון בריא ושכל ישר וגוף בריא. בן-גביר עבורי הוא עצם קיום המדינה והצבא. למרות כל הכותרות והמדבקות וכינויי הגנאי וההתנגדות, הוא ימשיך בדרכו, שהיא דרך הישר. הדבר מאוד לא מוצא חן בעיני השמאל, והמרכז והשמאל הקיצוני, כי הוא מפריע לרעיונות שלהם, למציאות שטיפחו.

כמו שהשגרירות האמריקנית הועברה לירושלים הבירה, בדיוק כמו שארה"ב הכירה סוף כל סוף בירושלים כבירת ישראל וכמו שישראל ומדינות מוסלמיות יכולות לחיות בשלום ובשיתוף פעולה פורה, כך גם יכול ישראלי יהודי לשרת בכנסת ובממשלה בלי שיכתיבו לנו את גבולות גן המשחקים והוראות המשחק בו. בן-גביר, בדומה לנשיא טראמפ יביא לנו מדיניות בונה ומועילה, אבל השנאה כלפיו תרקיע שחקים. דבר לא יעזור, הוא ימשיך ויוכיח במעשיו עד כמה דרכו היא הנכונה. גם כשבנקודה כלשהו יפטרו ממנו, נווכח שבן-גביר הוא לא אדם בשר ודם כי אם רעיון, בדיוק כמו הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.

ולכל המפקפקים, הנכם מוזמנים לקרוא מאמרים קודמים בטור זה לראות כמה טוב בארה"ב אחרי שנפטרו הדמוקרטים מהנשיא טראמפ. אין אינפלציה. הגבולות בטוחים. אין פשיעה בערים הגדולות. מחירי הדלק ומחירי השכירות יורדים. בכל אשמים טראמפ ופוטין (ובסוף היום גם היהודים, כי הם שולטים בכל). טוב. פשוט טוב. ומי שלא מאמין, שיעצום עיניו חזק ויחזור אחרי מה שהדמוקרטים אומרים.

אסון לא נפל על מדינת ישראל, נהפוך הוא - בחירות חופשיות והתוצאות מדברות עבור עצמן. עתה זה הזמן לכל המלמדים למיניהם להתייצב מאחורי מרכולתם ולהגן על בן-גביר ועל הממשלה שבדרך.