רק אדם גס רוח יכול לצאת באמירה כוללנית ופוגענית הקובעת בנחרצות, ש"שופטי בג"ץ הם בורים ועמי ארצות, הם אינם יודעים לקרוא. לפני שהם לומדים משפטים, שילמדו מילים". האדם הגס רוח, שהוציא מפיו את המשפטים האלו בראיון לעיתון הארץ, הוא חבר בכנסת ישראל ושמו שמחה רוטמן, חבר מפלגת האיחוד הלאומי, שהיא חלק מרשימת הציונות הדתית, והוא גם מכהן בתפקיד נכבד - יושב-ראש ועדת חוק ומשפט.
רק אדם גס רוח יכול לצאת באמירה פוגענית שהקול של חברת כנסת, שעל דעותיה הוא חולק, הוא כמו הקול של אישה העושה ספונג'ה. מידה רבה של רמה תת-אנושית ומידה רבה של גסות רוח יש באמירת חבר בכנסת ישראל המקטלגת נשים, שמלחמת הקיום חייבה אותן לעבוד לא מתוך בחירה בספונג'ה, כנשים שיש פגם בקולן. האדם גס הרוח הזה הוא חבר הכנסת אלמוג כהן, חבר מפלגת עוצמה יהודית, מפלגתו של איתמר בן-גביר.
אלמוג כהן, כשאבא שלי היה חייל בצבא הבריטי ולחם נגד הנאצים, אימא של עשתה ספונג'ה מספר שנים בבית החולים בלינסון בפתח תקוה. אני מתגעגע לקולה הרך והנעים של האמא שלי, שעשתה ספונג'ה כדי שיהיה אוכל לילד הקטן, שזה אני.
קשה להאמין שבראיון להילו גלזר, שהתפרסם במוסף הארץ ביום ו' 23.3, אומר חבר הכנסת שמחה רוטמן על המפגינים מול הכנסת - "בסוף מדובר רק באשכנזים חילונים בני 55 ומעלה...". אני מתקשה להאמין, שאני קורא שיו"ר וועדת חוק ומשפט איתן בדעתו, שאנשים מפחדים לאבד את מקום העבודה, אם יתבטאו בעד הרפורמה, "יש המון אנוסים".
קשה לאמין, שיהודי דתי, שאמר ברטט ובלהט את התכנים המוסריים של תפילת שמונה, יוציא מפיו אמירה רוויית שנאה כלפי אנשים שדעתם שונה מדעתו, ולייחס להם, "שהם מוכנים לשרוף את המדינה".
אני קורא את הראיון, שהעניק חבר הכנסת שמחה רוטמן ומתקשה להאמין שאני קורא על יחסו הגס רוח והמזלזל במקצועיותה של עובדת המדינה, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, אביטל סימפולינסקי, שלדעתו, "היא נשלחה רק כדי לעשות מניפוליציה על דעת הקהל".
מצערות אותי עוצמות השנאה שיש לחבר כנסת, המכהן בתפקיד של יושב-ראש ועדת חוק ומשפט לעברה של כמחצית האוכלוסייה, המיוצגת בכנסת ישראל על-ידי 56 חברי כנסת - "אתם מסתובבים עם השדים שלכם של מה הייתם עושים לנו, אם הכוח היה בידכם. כואב לקרוא, שחבר בכנסת ישראל מגלה שנאה כה עזה לכמחצית מהעם.
חבל שמר רוטמן נתן דרור לגסות רוח של שנאה. חבל שהוא שכח למה גרמה אותה שנאה בשנת 586 לפני הספירה ובשנת 70 לספירה. שנאות פנימיות בתוכנו וזדון בבלי ורומאי מסביבנו גרמו להרס ביתנו הלאומי פעמיים. אני, הנמצא כבר בשלהי העשור התשיעי לחיי, חושש לגורלו של הבית הלאומי השלישי, ביתו של עמי היקר וביתם של ילדי, נכדי וניני.
