295 עמודים מחזיק פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה. המספר הזה גבוה ביותר מפי עשרה מהאורך הממוצע של פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון בתיקי רצח בששת החודשים האחרונים. שוב: פי עשרה. למה?

ביתר פירוט: למה ערכאת הערעור דנה בכל פרט קטן של הראיות? למה ערכאת הערעור נדרשת בפרוטרוט לשאלת מהימנות הודאותיו של זדורוב? למה ערכאת הערעור נכנסת למחלוקות בין המומחים? או בקיצור: למה ערכאת הערעור עושה בתיק זדורוב את מה שהיא לא עושה - ובצדק לא עושה - בתיקים אחרים?

בששת החודשים האחרונים פרסם בית המשפט העליון פסקי דין ב-11 ערעורים של מורשעים ברצח. הארוכים שבהם השתרעו על פני 38 עמודים (ענייניהם של איברהים טמטאווי ואיסלאם עיסא), וחוות הדעת המובילות נכתבו בידי השופטים דפנה ברק-ארז וסלים ג'ובראן, אליהם הצטרפו השופטים אליקים רובינשטיין, עוזי פוגלמן, חנן מלצר ומני מזוז.

פסקי הדין הקצרים ביותר היו בני 12 ו-15 עמודים (בענייניהם של מיכאל גייבדנוב ושוקאת ברכאת, בהתאמה), וחוות הדעת המובילות נכתבו בידי ג'ובראן ויצחק עמית, אליהם הצטרפו ניל הנדל, נעם סולברג, חנן מלצר ואורי שהם. בין שני הקצוות הללו מצאנו פסקי דין בני 23, 28, 35 ו-36 עמודים. הממוצע הוא 27 עמודים.

מה יש בתיק זדורוב שמצדיק כמעט 300 עמודים? הוא לא מסובך פי עשרה מהתיקים האחרים. בעצם הוא לא מסובך, נקודה. יש שם הודאות שצריך להחליט אם הן קבילות ויש ראיות תומכות שצריך להחליט אם הן מספיקות. אין בתיק הזה, מבחינה משפטית גרידא, שום דבר שמצדיק פסק דין ענק שכזה.

מה שכן יש בו זה המון עניין ציבורי ומעורבות תקשורתית חריגה, כולל כלי תקשורת שנטלו צד ואפילו כאלו שניסו להשפיע על פסקי הדין לאורך הדרך. המסקנה: יורם דנציגר (במיוחד) ויצחק עמית (במידה רבה) כתבו פסק דין במטרה לשכנע את הציבור ואת התקשורת. צבי זילברטל, שהכריע לחומרה במחלוקת בין השניים, הסתפק בעמודים בודדים.

זה איננו תפקידו של בית משפט בכלל ושל בית המשפט העליון בפרט. תפקידם של השופטים הוא לפסוק, נקודה. נכון, יש משפטים המעוררים הרבה עניין ואולי מוצדק לתת פסקי דין קצת יותר ארוכים - אבל לא פי עשרה. כי פסק דין ארוך פי עשרה, משמעותו שבאותו זמן אפשר היה לכתוב עוד עשרה פסקי דין. אתם יודעים מה? נהיה זהירים ונגיד שבזמן הזה אפשר לכתוב חמישה פסקי דין.

בית המשפט העליון מבהיר ללא הרף שהזמן השיפוטי הוא המשאב היקר ביותר של מערכת בתי המשפט. הוא צודק. אז למה העליון עצמו מבזבז כל כך הרבה זמן על תיק אחד? למה הוא כותב פסק דין הפוזל לתקשורת ולדעת הקהל, במקום להסתפק במה שנחוץ רק לצורך ההכרעה עצמה? ואחרי כל זה, עוד אומרים לנו שהפרשה לא הסתיימה בגלל דעת המיעוט של דנציגר, ושאולי זדורוב יבקש דיון נוסף.

השורה התחתונה: גם בזבוז משווע של עשרות אם לא מאות שעות עבודה של שופטים בבית המשפט העליון, וגם המשך של המחלוקת הציבורית אותה קיוו דנציגר ועמית לסיים, ואולי גם המשך של ההתדיינות המשפטית. לא היה שווה.