קץ הבוררויות

כל מי שאי פעם עמד בחשש מול שופט שלוחץ להסכים לבוררות, והתפתל בחיפוש אחר תירוצים לסרב להצעה בנימוס, קיבל בימים אלה חיזוק להרגשתו שכדאי מאד להימנע מהליך הבוררות. הסיוט הגדול התרחש. מה שאמרו רבים בסתר לב הפך לחותמת אדומה ועזה בלשון 'בוררות זה הליך מסוכן ואסור'.

הצונאמי של עולם הבוררויות אירע ביום 12 בפברואר 2006 עת נתן כבוד השופט (בדימוס) יעקב מלץ פסק בורר, בבוררות שבין אלי ארוך ואמו ג'ני, שתבעו את בית ההשקעות אילנות בטוחה ואח'. מה שבטוח, הוא ש"בטוחה" (והיום קבוצת "כלל ביטוח" שרכשה את בית ההשקעות שנקרא "כלל פיננסים ביטוח") מצטערים על הרגע שבו הסכים בא כוחם להליך בוררות. בפסק בורר קצרצר, נטול הנמקה - שבו אומר כבוד הבורר כי העדיף את עדויות התובעים שהיו מהימנות בעיניו לעומת העדויות המגמתיות והבלתי אמינות של הנתבעים - פסק כי עליהם לשלם לתובעים סך של 94,780,000 ש"ח ועוד 100,000 ש"ח הוצאות.

בטוחה תבקש לבטל את פסק הבורר, ותטען טענות מטענות שונות, אך פסק-בורר הוא בגדר בטון מזוין - בלתי ניתן לניתוץ. ועתה נשאלות השאלות הקשות: מי ירצה להבא להיקלע כלל לסיטואציות כאלה? מי יסכים להסתכן ולהיות נידון בבוררויות האלה? מי יתן ידו להמשך קיומו של המוסד הזה, שרבים חפצים ביקרו?

חובת ההנמקה

לא רק התיקים המורכבים והכבדים, אלה שמעורב בהם כסף רב, מיועדים לבוררות. גם בסכומים נמוכים בהרבה צדדים עלולים לחוש רע מאד עם החלטות שכאלו. תיק גם אינו מופנה לבוררות רק משיקולי דיסקרטיות או הסכם מוקדם שכלל סעיף בוררות במחשבה תחילה או אף כשגרה של מוסד גדול - אלא בכדי שיישמע בפני מקצוען, בצורה רציפה, ללא סחבת של שנים הנובעת מאילוצי היומן של השופטים.

אך ככה? 95 מיליון שקל בהחלטה בת 450 מילים? הצדדים בפרשת ארוך-בטוחה פטרו את הבורר מחובת הנמקה ולכן לא נימק השופט מלץ את החלטתו. מכיוון שכך, אין אנו יודעים מדוע בחר להאמין לעדים אלה ולא לאחרים, או מדוע שוכנע לקבל את הטענות בדבר גובה הסכום שנתבע.

נכונה גם העובדה שלבטוחה אין אלא להלין על עצמה על שהסכימה להליך הבוררות, אף על-פי שניסתה אחר כך לבטל הסכמה זאת ולהפסיק את הבוררות, וגרמה לכך שהתביעה שהוגשה לפני 5 שנים תסתיים רק בחודש פברואר 2006 בפסק הבורר, לאחר שנדחו כל ניסיונותיה לבטל את הבוררות.

מנגד יצוין, שהתובע, אלי ארוך, נידון למאסר בפועל בתיק פלילי משום שאיים על עדים במהלך הבוררות. עדים אמרו שהם חשים מאוימים, ואפילו הבורר אמר - והדברים מצויים בפרוטוקול הדיון - שהוא מרגיש מאוים, ובכל זאת נמשכה הבוררות וניתן בה פסק הבורר כפי שניתן, כאילו כלום.

קשה להניח ששופט בבית המשפט היה מודה שהוא "מרגיש מאוים" וממשיך לדון בתיק כאילו לא אירע דבר. בבוררות הזאת זה קרה. ייתכן אומנם שתהיה זו עילה לביטול פסק הבורר, אבל כיצד מגיעים לכך מלכתחילה? לא ניתן להעלות על הדעת, או לצפות מראש, כי אדם מכובד ומשפטן מנוסה, מי שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל (והגיע לגבורות לפני כשנתיים), יחוש "מאוים" וימשיך לדון, אף על-פי כן, וייתן פסק-בורר; או ייסע ברכב (כפי שפורסם באחד העיתונים) עם מקורב של אחד מבעלי הדין מבלי לדווח על כך לצד השני. ואם זה קרה אצל השופט מלץ, זה עלול לקרות אצל כל בורר.

חובת החקיקה

בימים שלאחר פרסום פסק הבורר, ובמיוחד לאחר שאביגדור קפלן, מנכ"ל כלל ביטוח, כינס מסיבת עיתונאים לעניין זה ותקף את פסק הבורר ה"הזוי" כלשונו, נזעקו רבים לדגל, והגנו על הבורר ועל פסקו, וטענו שלא ייתכן שבורר מנוסה נבהל מאיומים (אם איימו עליו) או שאינו מבין את החומר, שהרי היה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה. אך לא בכך דברים אמורים. גם כשהבורר משכיל, מבין ובעל ניסיון, אין בכך ערובה שהחלטתו תהיה ברורה, מנומקת ומבוססת היטב, ובמיוחד אין בכך ערובה לכך שניתן יהיה לבטל את פסק הבורר או לערור עליו, אפילו היתה בו טעות ברורה, כי הדבר כאמור, כמעט בלתי אפשרי.

גישור ופישור - מילא; גם לא מפסידים הרבה זמן, גם אין סיכון ולפעמים אפשר לגמור את התיק; אבל בוררויות? כל מי שעיניו בראשו יימנע מהן. מן הסתם, גם הסכמים שבהם יימצא "סעיף בוררות" יילכו ויתמעטו, כי הרי מי יכול לנחש מיהו הבורר שייכפה על הצדדים כאשר הם לא יגיעו בעצמם להסכמה לגבי זהותו? די לחשוב על כך כי העברת בורר מתפקידו היא משימה בלתי אפשרית כדי להימנע משילוב סעיף שכזה בחוזים העתידיים.

אמת, צדדים עשויים להסכים ביניהם כי על פסק הבורר ניתן יהיה לערור לפני גוף כלשהו (למשל הרכב של בוררים, כפי שהדבר קיים כבר כיום במוסד לבוררות עסקית), אך שוב, המדובר בבוררות שקשה ביותר לפעול נגד תוצאותיה בבתי המשפט, והציבור מביע דעתו בצורה ברורה בהצביעו ברגליו, ובהימנעו ממוסד זה ומהליכי בוררות בכלל.

קשה שלא לתהות מה היה מתרחש אם כל דיון ותביעה היו נגמרים בבתי המשפט בקצב מהיר כפי הראוי, ואם כל השופטים היו בקיאים בתיקים שהם דנים בהם. למעט באותם המקרים שהדיסקרטיות יפה להם, האם היה נולד צורך כלשהו בהליכי הבוררות? לא זה המצב בבתי המשפט, ומחמת העומס המשווע ראוי שיתקיימו הליכי בוררות שיקלו על העומס (אף שעלותם גבוהה יותר), ובעלי דין ימצאו מזור מהיר לכאביהם.

השופטים טוענים שאינם יכולים לעבוד בקצב גבוה ומהיר מזה שבו הם עובדים, וכי תפוקת בתי המשפט כיום היא מקסימלית בתנאים הקיימים. יש כמובן רבים החולקים על כך ועל רצונם הטוב וחריצותם של חלק מהשופטים, שלא תמיד מכירים את התיקים שלפניהם. כך או כך, המצב קשה ובלתי נסבל לעיתים, ואי העברת תיקים לבוררות רק יגביר את העומס על בתי המשפט, הקורסים ממילא.

רבים וטובים ידירו רגליהם ממוסד הבוררות ומחוק הבוררות הארכאי, המאפשר פסקי בורר מוזרים כאלה, מבלי להעניק זכות ערעור. חוק המאפשר לבטל פסק בורר רק במקרים הנמנים ברשימה סגורה (ס' 24 לחוק) ובלתי עבירה כמעט, שגם היא מסויגת (ס' 26 לחוק), כפי שקיים כיום, מהווה לבדו סיבה לברוח מהליך הבוררות.

זה הזמן, אם כן, לשינוי החקיקה. ראשית, יש לשנות החקיקה כך שתאפשר להחליף שופטים שאינם חרוצים דיים, ולמלא את השורות בשופטים חרוצים. אין זה בגדר חלום באספמיה, אך בלתי סביר בעליל שהדבר יתרחש בעתיד הנראה לעין. תיקון ושינוי חוק הבוררות הוא פתרון נוסף, מעשי יותר. לאור פסק הבורר שנתן השופט מלץ, כדאי שייושם פתרון זה בהקדם.

עד שישונה החוק, על אף כל תחלואי מערכת בתי המשפט, יעדיפו רוב עורכי הדין ולקוחותיהם לסמוך על השופטים שיעשו את מלאכתם באמונה, מאשר להיקלע לסיטואציה קשה בסופה של דרך לא נודעת. איך אמר אביגדור קפלן, מנכ"ל כלל ביטוח: "הנחיתי את כל עובדי החברה לא ללכת יותר לבוררות בשום הסכם מסחרי". יש להניח שהוא אינו היחיד שעשה כן.