אנו עוסקים בביטוח המבוסס על הכלל שלפיו "כל ישראל ערבים זה לזה", דהיינו: כל הישראלים משלמים דמי ביטוח, וזכאים, על-פי כללים שנקבעו מראש, בתוקף היותם מבוטחים, ולא בחסד, לכיסוי הנזק שנגרם להם.
בפתיחה הדגשתי – "כללים שנקבעו מראש" ובשום פנים ואופן לא כללים משתנים; מדובר בכללים שנקבעו ביום כניסת המבוטח לביטוח ולא ביום קרות הנזק.
אצלנו יצר הממסד שיטה הפוכה: בשנות החמישים נכנסתי לביטוח בריאות ואז לא היה תשלום לתרופות, כל התרופות היו מכוסות, לא היה תשלום עבור ביקור אצל רופא ועבור בדיקות שונות וכו'; במשך השנים החלו קופות החולים, בחסות הממשלה, להכביד את העול על המבוטחים, כאילו ההסכם שנעשה איתם בזמנו אינו קיים.
בפתיח הזכרתי שהביטוח נעשה בשיטה שלפיה כל ישראל ערבים זה לזה, אז כיצד הציבור מניח לחולים הנזקקים לתרופות יקרות לייצג את עצמם, ובעקבות זאת את כלל הציבור, בדרישה לספק להם את התרופות שלהן הם זקוקים לפי דעתם המקצועית של הרופאים?
אם יש סיבה להשבית את המדינה ולשבש את חיי השרים וחברי הכנסת בהפגנות – זו סיבה מוצדקת מאין כמוה!! השרים שזה עתה נבחרו לאור הבטחותיהם להעמיד בראש סדר היום את הטיפול במצוקות החברתיות ולדאוג לעבודה ולרווחה, שכחו לאלתר את אלה שבחרו בהם והם עסוקים בנסיעות לחו"ל לצורך עשיית שלום, כביכול. ועד כדי כך הם טרודים ב"עשיית שלום" שלא נותר בידם זמן לדאוג למילוי ההבטחות שנתנו לבוחר ערב הבחירות.
הוועדים הגדולים, היכן אתם??? הרי החולים השובתים היום שביתת רעב היו אתמול עובדים שבחרו בכם! היכן הערבות ההדדית עתה כשהם זקוקים לה יותר מכול?
הפליא לעשות השר המופקד על נושא הגמלאים: חיפש ומצא את "הגביר של העיירה" אשר ברוב חסדו יתרום לכיסוי עלות התרופות לחודש ימים.
התנועה הציונית, ובעקבותיה המדינה, חוזרת להתנהג כעיירה יהודית גלותית: נבקש מהגביר והוא "ברוב חסדו" יעניק למסכנים נדבות.
בוש והיכלם כבוד השר על שיטתך הנפסדת; לאורך השנים כבר הוכח שלא הגבירים עזרו בבניין הארץ. הם תרמו, כל אחד בזמנו כספים, אך כנגדם קיבלו זיכיונות שונים, קרקעות וכו' בתנאים שהעשירו את קופתם עשרות מונים.
אתה אולי חסר ניסיון כשר, אך נכשלת בהבנת השיטה של השתלטות בעלי ההון על השילטון, שכן "יחסי הון שילטון" מתחילים מ"בקשות" מסוג זה מצד שרים וחברי כנסת ומסתיימים בבקשות "צנועות" מצד הגביר, שאיננו נוהג לפעול אם לא כדאי לו, ובדרך כלל המאזן הוא בסופו של דבר לטובתו.
כדרכי אינני מבקר מבלי להראות ולהדגיש כי הפתרון הוא בידנו. היושר הציבורי של השרים שנבחרו, יושר שאני מפקפק בקיומו לאור מבחני תוצאה קודמים שרבים מהם היו אחראים להם, והיושר הציבורי של מנהיגי העובדים – הוא לדאוג לבוחריהם.
מאחר ששרינו מתנהלים כמי שהאג'נדה החברתית התדרדרה אצלם לתחתית הסולם בטרם הספיקו להתקרר הפתקים שהטילו הבוחרים לקלפיות, מחוייבת לצאת הודעה מטעם ההסתדרות, שאם תוך שבוע לא תביא הממשלה לפתרון המשבר בבריאות, הנובע מעוולות סל הבריאות - יושבת המשק השבתה כללית: אין חשמל, אין טלפונים, אין תחבורה ואין דלק, עד אשר יתקבל חוק הקובע: רופא הבודק חולה חייב, ללא כל תשלום מהחולה, לרשום לחולה את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שהמדע מאפשר ואשר מצפונו הרפואי מורה לו לתת; אין סל תרופות, אין הגבלות בבדיקות ובאישפוז. יש מדד אחד ויחיד: מצפונו של הרופא!
רופא אשר יוכח כי הפר הוראה זו, המעוגנת בשבועת הרופא, יועמד לדין משמעתי ורשיונו יישלל! לא הממשלה ו/או קופת החולים ו/או חברי ועדת סל הבריאות (שעל רובם אינן חלות מיגבלותיו) ייקבעו מה יקבל החולה, אלא אך ורק המצפון הרפואי של הרופא המטפל. אני מאמין שמרבית הרופאים יפעילו את מצפונם ביושר כלפי המטופל ואילו בחריגים, שתמיד יהיו מסיבה זו או אחרת, ניתן כמובן לטפל בדרכים משפטיות.
כלכלני האוצר יטענו נגדי: "השתגעת? – זה יעלה לאוצר מיליונים שאינם בנמצא והמשק לא מסוגל יהיה לעמוד במשימה!" ואני חוזר ומסביר, כבמאמרים קודמים, כי תקציב המדינה, כמו תקציבה של כל משפחה בודדת, בנוי על סדר עדיפויות. ללא הבדל השקפות עולם, הדאגה הראשונה במשפחה היא לבריאותם של בני המשפחה, וכך חייב להיפתח תקציב המדינה.
ניתן לייעל את מערכות הממסד ולמנוע ביזבוז, אך בד בבד יש לשנות את סדר העדיפויות המעוות.
מספר השרים נקבע לפי הצורך של מרכיב הממשלה לרצות את שותפיו-חבריו; לשכות השרים חייבות להיות מפוארות ובזבזניות, שאם לא כן - כיצד ינקר איש את עיני חברו? כול שר מקיף עצמו ביועצים ואנשי חצר מאנשי שלומו, וכל המרבה הרי זה משובח, כביכול. כאן אין כמעט מגבלות, לרבות בתנאי הפרישה.
בעקבות השרים, גם חברי הכנסת זקוקים ללשכות, חדרי כושר, רכבים, נסיעות לחו"ל ותנאי פרישה צמודים לתנאי הפרישה של השרים. בעקבותיהם, ראשי הערים וסגניהם. ועל-מנת להבטיח שהשיטה תעבוד בלי יותר מדי הפרעות משפטיות, מכלילים בה גם את השופטים, אשר בהיותם שותפים לכול מיני הטבות, כגון אלה העוקפות את סל הבריאות, אין מי שיפסיק למעשה את גניבת הדעת והכיס של הציבור!
מן הראוי להגביל בחוק את מספר השרים, תנאי שירותם ותנאי פרישתם; את שכר חברי הכנסת ותנאי שירותם ופרישתם; את תנאי שירותו ופרישתו של כל מי שמכהן בתפקיד אשר כספי ציבור מעורבים בשכרו, או שהמפעל או המוסד נמצא בבעלות ציבורית מלאה או חלקית. לא יתכן שקופת הציבור תשלם תנאים מפליגים לנבחריה ולמקורביהם ותימנע תרופות מסוימות מכלל הציבור.
אני מסכים עם כלכלני האוצר שאין בקופת המדינה די כסף גם לתרופות חדשניות להצלת חיים וגם למתן שוחד למיפלגות המוזמנות להשתתף בקואליציה ולמימון לשכות השרים הרבים, אך אני בטוח שתסכימו איתי שהשאלה היא שאלת סולם עדיפויות ולא שאלת מימון.
הבזבוז על מנגנונים מנופחים ומיותרים בכל מוסדות השילטון הוא שורש כל רע וכלכלני האוצר אינם מסוגלים להתמודד איתו מול השרים הממנים אותם, אך קל להם להתמודד מול ציבור שאיננו קשור למינוי שלהם. אבל טוב יעשו לעצמם כלכלני האוצר אם יזכרו שלא לעולם חוסן: כל אחד מהם או מבני משפחותיהם או מחבריהם עלול מחר לחלות ולהזדקק לתרופות שאינן ניכללות בסל הבריאות; נכון שרבים מהם, ביחד עם כמה קבוצות של בכירי הממסד ובני משפחותיהם, נהנים עדיין, על חשבון הציבור, גם מהסדרים עוקפי סל הבריאות, אבל לאור החשיפה ההולכת וגוברת של הסדרים אלה – לא ירחק היום שבו תיאלץ המדינה לבטלם בבושת פנים.
הממשלה יכולה עדיין להקדים רפואה למכה, על-ידי כך שתבטל לאלתר את מגבלות סל הבריאות.
