יום הכיפורים שוב עומד בפתח. עוד כמה שעות הכל יקפא על מקומו: מסך הטלוויזיה יחשיך, הפטפטת ברדיו תחדל והכבישים ישתתקו. לעתים נדמה כי ככל שנוקפות השנים, קשה יותר להתרגל לדממה הכבדה הזו שעוטפת את המולת הכרך הסואנ, לשקט הפתאומי שמשבש באחת את כל סדרי החיים. אפשר כמובן לצאת למסע רכיבה על אופניים בשבילי הצפון או לחילופין, לשקוע במרתון מפרך של סרטי אקשן, אך קשה להתעלם מן העקצוץ הטורדני הזה שצובט ללא הרף בתוך הלב. קשה לעמוד בריקנות הבלתי נסבלת של יום הכיפורים.
אז כדי להקל מעט על הצום, או אולי כהצעה לתעסוקה אלטרנטיבית בהפוגה שבין הסרטים, ערכנו עבורכם לקסיקון מושגים מקוצר לעולמו הפנימי והנסתר של יום הכיפורים.
סליחה
בקשת סליחה היא אולי המנהג הידוע והמקובל ביותר של יום כיפור. סליחה שפגענו, סליחה ששכחנו, סליחה שהפרענו, סליחה שהעלבנו. הסליחה הפכה למטאטא קסמים שדוחף את כל רגשות האשם מתחת לשטיח. אך בואו נודה על האמת, יום או יומיים (במקרה הטוב) אחרי שקיבלנו את הגושפנקא המוסרית למעשינו, "אבק החטאים" שב לרחף בחופשיות בחלל האוויר הפתוח. אז מה בכל זאת הטעם בבקשת הסליחה?
חכמת הקבלה מסבירה ש"סליחה" אינה סתם בקשה הנעשית מן הפה אל החוץ, אלא שלב מיוחד, שבו האדם מתחיל להבין כי בעולם הרוחני קיים כוח הקושר את כל הנשמות לאחדות נפלאה אחת. הפער העצום שהוא מגלה בינו לבין הכוח הזה ששורה בין הנשמות, כוח האהבה והחיבור, מביא את האדם לחשבון נפש פנימי. הוא רואה שהוא עצמו פועל אך ורק מתוך מניעים אגואיסטיים לנצל ולשעבד את הזולת לטובתו, וכי אין ביכולתו לעשות דבר כדי לשנות זאת. אז, פורצת מתוכו הסליחה, כמו זעקה מן המעמקים, כמו בקשה לשינוי פנימי, כמו תפילה.
תפילה
לא לחינם אומרים המקובלים שהתפילה האמיתית היא "עבודה שבלב". נכון שהם בעצמם סידרו למעננו את סידור התפילה, כדי לתאר בפנינו את העולם הרוחני על כל ביטוייו המגוונים והציוריים. אך אין למילים שהם חיברו כל משמעות ללא שתתעורר באדם דרישה פנימית עמוקה לחוות בעצמו את המצבים הללו, לגלות אותם בתוך לבו.
מקור המילה תפילה הוא בשורש פ.ל.ל. אדם שמתפלל הוא אדם שדן את עצמו, "מפליל" את עצמו ומבין כי הוא אגואיסט, בכל רמ"ח איבריו. כשהוא כבר אינו מוכן להשלים עם כך, אינו מוכן להמשיך ולהתייחס כך לזולת, הוא זוכה לתשובה. מתוך רצונו הכנה, מתוך השתוקקותו העזה, הוא "מזמין" את פעולת האור העליון עליו, שיבצע בו את השינוי הזה לטובה.
עשרת ימי התשובה
כפי שהסברנו במאמרים קודמים, המועדים והחגים הנהוגים במסורת היהודית הם סימנים הרומזים על מצבים פנימיים שמתקיימים בתוך האדם. עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפור מייצגים את שלבי הגילוי הראשונים של העולם הרוחני. בשלב ההתחלתי, המכונה "ראש השנה", מקבל האדם בפעם הראשונה "כלי" שלם, מעין מערכת קליטה להרגשת העולם הרוחני המורכבת מעשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. המושג "ספירה" (מלשון ספיר, נוצץ) מייצג רצון או תכונה פנימית המכוונת להרגשת האור העליון, הבורא. בהמשך הדרך, האדם מגלה כי כל עשר התכונות הפנימיות שקיימות בו הפוכות לתכונת הכוח העליון, לתכונת הנתינה והאהבה. לכן הוא מבקש כוחות "לטהר" אותן מן האגו, ומרגיש שהוא זקוק ל"כפרה" - תיקון מיוחד המתרחש ב"יום הכיפורים" הרוחני.
בגדים לבנים
הבגדים הלבנים שאנו נוהגים ללבוש ביום הכיפורים, מסמלים אפוא את המצב שבו כל הרצונות של האדם "מתעטפים" באור החכמה הנצחי והאוהב של הבורא.
במבוא לספר הזוהר, מסביר בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, כי הצבע הלבן מייצג את "אור החכמה" - אור השלמות המאיר לאדם בעולם האצילות. עולם מופלא זה מבטא את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שהאדם יכול להשיג. זאת אחרי שעבר דרך שלושת עולמות ההכנה הקודמים: בריאה, יצירה ועשייה. לכל עולם ישנו צבע משלו: אדום, ירוק, או שחור בהתאם לעוצמת האור שפועלת בו. אך כמובן שמדובר בסימנים חיצוניים בלבד, המצביעים על התכונה הפנימית של האור. הצבע הלבן למשל, כולל את כל הצבעים האחרים בתוכו, ולכן הוא מייצג את פסגת הקיום הרוחני, הכוללת בתוכה את כל השלבים והמצבים הקודמים שהאדם עובר בדרכו.
צום
מטרת הבריאה הייתה, כזכור, למלא את הנבראים בשמחה ובתענוג אין סופי. מדוע אם כן, נהוג ביום כיפורים לעשות פעולות הפוכות לכאורה, כמו הימנעות מאכילה ומשתייה?
חכמת הקבלה מתנגדת בכל תוקף לסיגופים ולעינויים גופניים, שאינם מסייעים במאום להתפתחותו הרוחנית של האדם. הצום ביום הכיפורים הוא רק מנהג חיצוני המבטא את הרגשת הריקנות המיוחדת שמרגיש האדם שעומד לראשונה מול הכוח העליון. כמובן שאין מדובר בריקנות חומרית הקשורה למחסור בהצלחה גשמית, בכסף או בכבוד. הכוונה היא לריקנות פנימית, כלומר למחסור בתכונת הנתינה. הצום מבטא פעולה שבה האדם מבצע על עצמו "צמצום", כלומר מונע מעצמו באופן זמני, לקבל תענוג בצורה אגואיסטית.
כשהאדם מגיע למצב רוחני נעלה שכזה, הצום אינו מורגש אצלו כסבל או כייסורים, אלא להיפך, כמצב מעודד ומרומם נפש. הוא מבין מה מפריד בינו לבין הרגשת השלמות של הבורא, ומצליח לזהות אילו שינויים, תיקונים ובירורים עליו לבצע בתוכו כדי להשיגה.
העור והאור
לעתים קרובות, במיוחד בכדי להדגיש הבחנות מסוימות, משתמשים המקובלים בכינויים שונים לתיאור התופעות הרוחניות. במקום לציין את שמות הספירות: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, המתארות את דרגות ההשגה של העולם הרוחני, הם בוחרים להשתמש בשמות איברי הגוף הרוחני: מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. לכן במקום לקרוא לספירת המלכות בשמה הם קוראים לה בשם "עור".
כידוע, ביום כיפור נהוג להימנע מנעילת נעלים או סנדלים מעור, חגירת חגורות מעור וכדומה. מנהג זה מבטא את המצב הרוחני שבו המקובל לומד עם אילו "כלים" (רצונות פנימיים) מותר לו לעבוד ובאילו אסור לו להשתמש, לפחות בשלב זה. הכלים (הרצונות הפנימיים) האסורים לשימוש הם הכלים השייכים לספירת המלכות, ומכאן השורש להגבלות הנהוגות סביב העור. בשלב מאוחר יותר של תהליך התיקון, המקובל מגיע לדרגה שבה הוא יכול "לפתוח" גם את הרצונות הגדולים השייכים לספירת המלכות, ולהשתמש גם בהם כדי לעלות בסולם ההשגה הרוחני.
שינוי תדמית
רבים אינם מודעים לכך, שלמרות התדמית הקודרת והמרתיעה מעט שדבקה בו, יום הכיפורים מוגדר ביסודו כאחד מחגי ישראל. אין פירוש הדבר שעלינו לצאת במחולות, לשיר ולצהול ברחובות, אך מצד שני, ניתן לפתח כלפיו יחס נכון וחיובי יותר. זהו יום מיוחד של התבוננות פנימית ושל חשבון נפש רציני ועמוק. יום שבו ניתנה לנו אפשרות להתקרב לתכלית האמיתית של חיינו, ולכן הוא נחשב כחג מבורך וחשוב מאין כמותו. חג שפותח בפנינו עולם ומלואו של הבחנות רוחניות, עדינות ומופלאות.