שכתוב ההיסטוריה של אובמה

כדרכם של נאומים פוליטיים ודיפלומטיים, נאומו של ברק אובמה בקהיר יספק עוד הרבה פרשנויות ותגובות. וכדרכן של אלו, רבות מהן יהיו מתוך הפוזיציה. שכן נאומים כאלו בדרך כלל ניתנים לקריאה מכמה כיוונים, ובנויים כך שכמעט כל אחד יוכל למצוא בהם את מבוקשו. אך בשורות הבאות אנסה לעמוד על מה שלא אמור להיות שנוי במחלוקות: עובדות היסטוריות. וכאן חטא הנשיא האמריקני לאמת ולצדק.

1. השואה נגרמה כמובן בראש ובראשונה בידי הגרמנים ועוזריהם, אך גם לעולם החופשי יש אחריות למה שאירע בה. ארה"ב, בריטניה ומדינות רבות אחרות - למעשה כל הדמוקרטיות - סגרו את שעריהן בפני הפליטים היהודים, הן לפני המלחמה והן במהלכה. כאשר כינסו ארה"ב ובריטניה את ועידת ברמודה, באפריל 1943, הייתה להן מטרה ברורה: "להוכיח" שאי-אפשר לסייע ליהודים, שאז כבר היה ידוע שהם נרצחים במיליוניהם.

האדישות הזו לגורל היהודים נבעה בין היתר מרגשות אנטישמיים שהיו רווחים גם בממשלות הדמוקרטיות - ובכלל זה בממשל האמריקני. והיו גם אינטרסים אנוכיים, ובראשם: הרצון למנוע מערביי המזרח התיכון לתמוך בנאצים. לבריטניה (ולארה"ב) היה ברור שהיהודים בכיסן של בעלות הברית; עם הערבים זה היה הרבה יותר נזיל.

לכן, כאשר אובמה מדבר רק על ההיבט האירופי של השואה - הוא מסתיר חלק משמעותי מן האמת. גם לארה"ב יש חוב מוסרי כבד לעם היהודי, ממנו אין היא יכולה להימלט.

2. אובמה דיבר על כך שאסור להכחיש את השואה, אך נתן לכך טעם תועלתני: "הדבר רק מעלה בזכרונם של הישראלים את הזכרונות הכואבים ביותר תוך מניעת השלום שעמי האזור זכאים לו". כלומר: לא משום שהכחשת שואה היא שקר, לא משום שהיא תועבה מוסרית - אלא משום שהיא מזיקה למי שדוגל בה. אם היה יכול אובמה לסייר ברחובות קהיר כאחד האדם, היה מגלה שספרים אנטישמיים (ובראשם "הפרוטוקולים של זקני ציון") הם להיט.

3. המנהיג הפלשתיני הבולט בזמן מלחמת העולם השנייה היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. הלה היה פרו-נאצי גלוי ונלהב, אשר בשיחותיו בברלין דחק במשטר הנאצי להשמיד את יהודי אירופה ולהבטיח שיעשו זאת גם בארץ ישראל, אם וכאשר יכבשו אותה. חוסייני היה פושע מלחמה בשל מעשיו ביוגוסלביה, ורק שיקולים פוליטיים מנעו את העמדתו לדין אחרי המלחמה. לאמר: בזמן השואה, הפלשתינים - כפי שיוצגו בידי מנהיגם העיקרי - עמדו לצידם של הנאצים.

4. כאמור, הבריטים והאמריקנים חששו שהעולם הערבי יתמוך בגרמנים. והיו להם סיבות טובות לכך. בעירק התחוללה הפיכה פרו-נאצית, במצרים פסח המלך פארוק על שתי הסעיפים, אנואר סאדאת היה פעיל בקבוצת מחתרת פרו-גרמנית. כאשר העם היהודי נטבח, במדינות ערב הריעו לגרמנים.

5. מדבריו של אובמה עולה השוואה בין השואה לבין סבלם של הפלשתינים. זוהי השוואה מטופשת, חסרת יסוד ומקוממת, המשחקת לידיהם של מכחישי שואה כמו מחמוד אחמדינג'אד (הטוען שהפלשתינים סובלים משום שהעולם רצה לכפר על סבל היהודים). האם הפלשתינים היו קורבן לרצח עם או למשהו שמתקרב למשהו שדומה בצורה כלשהי לרצח עם? אם כבר, ההשוואה הנכונה היא בין סבלם של הפלשתינים לבין זה של יהודי מדינות ערב - שגורשו ממדינותיהם כמעט בעירום ובחוסר כל; אך הללו נעלמו לחלוטין מ"שיעור ההיסטוריה" של אובמה.

6. הפלשתינים נותרו במחנות פליטים בראש ובראשונה משום ש"אחיהם" במדינות ערב סירבו לפתור את בעייתם. מבחינת מדינות ערב, הפליטים הם כלי נשק פוליטי נגד ישראל. יתרה מזאת: מדינות אלו אינן מוכנות להעניק לפלשתינים זכויות שוות, משום שהן חוששות - ובצדק - מפני יצר ההרס שלהם, שכבר כמעט שחיסל שתיים מהן (ירדן ולבנון). מצרים לא טרחה לסייע לתושבי רצועת עזה כאשר שלטה בה; ירדן לא עשתה כלום לטובת תושבי יהודה ושומרון; סוריה לא עשתה ולא עושה דבר לעזרת הפליטים החיים בתחומה.

7. המאבק הערבי נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל החל הרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל ולפני שנוצרה בעיית הפליטים. פרעות דמים נגד יהודים התחוללו כבר ב-1920, ב-1929 וב-1936. כל התוכניות להקמת שתי מדינות לשני עמים - הסיסמה האהובה על אובמה - נדחו בידי הפלשתינים ומדינות ערב. הפלשתינים הפכו לפליטים במלחמה שנכפתה על ישראל שמונה שעות לאחר הקמתה, כאשר שבע מדינות ערביות חמושות מכף רגל ועד ראש ניסו לחסל אותה. גם הפרק הזה נעלם לחלוטין מדבריו של אובמה.

הבעיה עם כל הסילופים הללו אינה רק במשמעות הסמלית שלהם, אלא גם ובעיקר משום שהם משמשים כבסיס למדיניותו של אובמה במזרח התיכון. וכאשר הבסיס רעוע - ברור שהמבנה המוקם עליו נדון לקריסה. השאלה היא רק האם הוא לא יקרוס עלינו.