הילולת רבין ונאום גדעון סער

עצרת השנה ה-14 להירצחו של יצחק רבין ז"ל הייתה כמצופה הצגה שמאלנית, הילולא של שלום עכשיו. חוץ מסיסמת השנאה "לא נשכח ולא נסלח" ראו בה כרזות בנוסח "בדרכו. יוזמת ג'נבה" ואפילו "ממשלת נתניהו סרבנית שלום. שלום עכשיו". את טון הדיבורים נתן כמובן שמעון פרס, שבנאומו דיבר שוב בשפה פוליטית האסורה עליו בתפקידו כנשיא המדינה. אבל כפי שעשה כל ימיו, גם הפעם הוא צפצף על החוק והטיף לרעיונות העוועים שלו, כגון: "לא להיבהל ממחיר תהליך השלום" - כאלו 1500 נרצחי אוסלו היהודים אינם סיבה מספקת להיבהל. או התחכמות הזאת: "מי שמרעיב את השלום, מפטם את הקיצוניות" - מצחיק, לא?

ובכל זאת, משפט אחד של פרס קלע למטרה: "רבים מן המתנגדים לדרכו של רבין מאמצים אותה עכשיו אל ליבם". כוונתו הייתה כמובן לליכוד, אשר במפולת הראשונה נשרו ממנו כל אנשי שרון שהפכו לקדימה, ואותם ייצגה בעצרת ציפי לבני, שנאומה בלט בקיצוניות שמאלנית לוחמנית.

אבל פרס, היושב עכשיו במוקד קבלת ההחלטות - ואולי הוא המוקד בעצמו, מי יודע? - פרס יודע על מפולת אידיאולוגית נוספת המתחוללת בתוך מה שנשאר מן הליכוד. לא לחינם הוא מחמיא לנתניהו בכל הזדמנות ומבטיח לעם שעוד ירווה ממנו נחת, הבטחה שבבואה מפיו - מבשרת רעות. מי שייצג על במת הנואמים את התקווה הוורודה הזאת של פרס היה שר החינוך גדעון סער, מן הקרובים ביותר לנתניהו בממשלה ובצמרת הליכוד.

את הסיטואציה הפוליטית שהשתקפה בעצרת - הליכוד כקבלן הביצוע של שמאל שוקע ומתפורר, ביטאה בצורה קולעת מיה בנגל במעריב (8.11.09):

"המארגנים כבר לא מצפים שהעצרת.. תעורר את מחנה השלום, את השמאל, ותפיח בו חיים... זה לא קרה אתמול. זה כנראה כבר לא יקרה.

השמאל עייף, חבול ושפוף, הוא כבר לא מאמין שיש לו סיכוי לחזור ולהנהיג את המדינה. אולי זה הזמן להודות במה שרבים מאיתנו מדחיקים - עצרת רבין היא יום הזיכרון לשמאל.

...רעיונות השמאל מיושמים בשנים האחרונות על-ידי ראשי ממשלות מן הימין... פעם הייתה זו ציפי לבני, אתמול זה היה גדעון סער..."

מי שראה את שפת הגוף של גדעון סער נואם שם נאום טכסי, פולחני, שמאלני, כיאה לאכסניה ולמעמד, ראה את חזון הבלהות הזה בהתגשמותו: שמאל שכיב מרע, שיורשו ומחליפו, מי שהיה אמור להיות האלטרנטיבה שלו - מוציא לפועל של צוואתו.


מיה בנגל מתארת במאמרה, איך הקהל אהב את דבריו המוקרנים והמוקלטים של אובמה ואומרת: "בכיכר רבין אובמה זכה לפופולריות. בקרב כלל הציבור הישראלי קצת פחות". ואכן כך - העם כבר יודע להיזהר מדברי המתיקות המשוכים ברעל של חוסיין אובמה. לא כן הקהל בכיכר, שהיה רחוק מלהיות חתך מייצג של העם. בכלל, יחסית היו שם מעט משתתפים. ההערכות בעיתונים נעו בין 15,000 ל-25,000 בלבד, וזאת למרות נהרות הכסף שנשפכו על פרסומת מסחרית ולמרות פרסומת חינם, בלתי פוסקת, בערוצים הממלכתיים. וגם מי שבא, ברובו הגדול היו אלה תנועות נוער מאורגנות שהובאו למקום.

לציבור שבוי כזה יכלו כמובן פרס ושאר התועמלנים מ"מחנה השלום" לספר סיפורים על "צוואתו" או "דרכו" של רבין. ומי יספר להם את האמת? לבטח לא הליכוד של נתניהו, הנתון בעצמו בתהליך מואץ של אימוץ זיוף צוואת רבין, מעשה ידיו של אויבו המר, שמעון פרס.