|
עשה עבודתו במשק קיבוצו נאמנה. בן-גוריון [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
ביום הזיכרון לדוד בן-גוריון, שנפטר לפני 36 שנים, נזכרתי בתקופה הקצרה שבה הייתי ה"בּוֹס" שלו בדיר הכּבָשׂים של קינוץ שׂדה-בוקר, במשך כחודש ימים - ממש בתחילת שנת 1955.
ומעשה שהיה - כך היה: בשנת 1954 הצטרפתי כּחָבר לקִבּוּץ שְׂדֵה-בּוֹקֵר, שהיה אז הקִבּוּץ הדרומי בּיותר בּארץ, ושעֲדַיִן לא הִגִּיעַ עָדָיו צינור מים, וגם היה בּלא כּביש-גישָה, ואספקה של מים ומזון הוּבאָה אליו בּדרך עָפָר וקָאוֹלִין, שנמשכה כּ-30 ק"מ מִירוחם והפכה לדרך חלקה וּבוצית מדֵי חורף, שבה שקעו ו"נתקעו", לעתים קרובות, משאיות-האספקה.
עיקר עבודתי היה בּדִיר של הקיבוץ - שהיה אז הענף הראשי של כּלכּלת המשק (בצד מפעל קטן לחציבַת גֶּבֶס, שהיה בּמכתש רמון), ועל-כּן נשלחתי לקורס "נוֹקְדִים", שבּו השתלמתי בּכל הקשור להזנה ולטיפול יום-יומי ורפואי בּצאן, וזאת לאחר קַּבָּלַת מִשלוחַ מאוסטרליה של מאות כּבשים מִזָן "קוֹרִידֵייל", שהיו בעלי שער ארוך ומתולתל וצִמְרי מאוד. מאות כבשים אלה הִצטרפו לעשרות העִזִּים, ארבּעת הסוּסים ושני הגמלים, שהיו בּדיר. אני מפָרֵט זאת, מֵאחר שבתקופה מסוימת זאת עבד איתי בּדִיר דוד בּן-גוּריון, ולמעשה הייתי "הַמְנַהֵל" של מְיַסֵּד הַמְּדִינָה וראש ממשלתה בִּשנותיה הראשונות.
כידוע, נטש דוד בן-גוריון בשנת 1953 את ראשות הממשלה ומשרד הביטחון (והוא מסר תפקידים אלה למשה שרת ולפנחס לבון - בהתאמה) כדי לרדת לנגב הרחוק, לקיבוץ שדה-בוקר, שם הוא קבע את ביתו - כצעד של מתן דוגמה להגשמה אישית של הערכים אשר עליהם הוא הטיף לנוער מאז קום המדינה. בקיבוץ הוא כתב בעיקר את זכרונותיו, שהתפרסמו אחר-כך בארבעה ספרים.
כעבור שנה - הוא פנה למזכירות בבקשה לאפשר לו, לפחות שעתים ביום, עבודה עם הצאן, בין השאר כדי "לחלץ עצמות" - לאחר שעות מרובות של כתיבה (מאוחר יותר, הוא השיג מטרה זאת על-ידי צעדה יומית בלווית יהושע כהן, יוצא מחתרת לח"י, שהיה בין מייסדי הקיבוץ הצעיר וחבר מרכזי במשק).
עלי לציין, כי בן-גוריון היה עובד חרוץ וממושמע, והוא לא גילה סימני עייפות למרות גילו ה"מתקדם" - 68 שנים (שבימים ההם אדם בגיל זה נחשב ל"זקן", וכך גם כינו הצעירים את בן-גוריון).
העבודות שנתתי לבן-גוריון אומנם היו קלות יחסית והתרכזו בהאכלת הכבשים-האימהות, שזה עתה המליטו, והוא עשה אותן בשמחה, ונמנע מלדבֵּר על נושאים פוליטיים בּאותן שעות שעבד בּדיר. תמיד פניתי אליו בשם משפחתו ובנימוס. כך, למשל, אמרתי לו: "בן-גוריון קח, בבקשה, את חבילת הקש והגש אותה לכבשים שהמליטו אמש". אכן הייתה זו, בסיכום, תקופה קצרה ומרתקת, כאשר סביב הדיר שמרה עלינו, דרך קבע, כיתת צנחנים חמושים, משום שאז הייתה בארץ פעילות חבלנית של ה"פָדָאִינִים", שרצחו (כמה חודשים קודם-לכן) במִרעה שבאחד הוואדיות הסמוכים לקיבוץ, את בַּרבָּרָה ז"ל, שהייתה רועָה-מתנדבת מארה"ב.