עופרת יצוקה - שנה אחרי

כבר בסיפור יציאת מצרים אנו שומעים על "עמוד האש" ההולך לפני המחנה. עיקרון זה אומץ גם על-ידי צה"ל וצבאות זרים אחרים. בתרגום צה"לי - "עמוד האש" פירושו מכת אש חזקה, מונעת, מגינה, שמהווה את השכפ"צ לחיילי צה"ל.

מתוך לקחי מלחמת לבנון השנייה ומבצע "חומת מגן", למדנו שחיי חיילינו עדיפים על זהירות יתר והימנעות מפגיעה ברכוש אויב שממנו יורים. להזכיר לציבור - במבצע "חומת-מגן" נתקלו חיילי צה"ל במתחם של מחבלים, ברובע של ג'נין, כאשר החצרות/המבואות והבתים ממולכדים עם הרבה חומר נפץ. צה"ל, מתוך זהירות והגינות יתר, לא רצה לפגוע באזרחים חפים או ברכוש, הסתער רגלית והתוצאה הייתה 13 חיילי מילואים הרוגים + פצועים.

ההרס שראינו בעזה, ואשר לחלק מהציבור הישראלי כאב והציק מצפונית, יש לומר בבירור - ההרס בא כדי למנוע פגיעה ולהצלת חיי חיילינו. ולאלה הטוענים שזה לא פרופורציונלי יש לומר: "חכמים היזהרו בדבריכם", כי בגלל בורותכם הצבאית וחוסר הבנתכם במלחמה בטרור, אתם מזיקים למדינה וגם לכם. וכפי שאמרתי לעיל, אין מלחמות פרופורציונליות, יש שאיפה לניצחון, להכרעה ולשמירה על חיי חיילינו.

למרות ההצהרות הברורות של ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון ברק, ניתן לומר שבאופן כללי, כמסגרת כללית, אכן המטרות כמעט הושגו אך לא הושלמו.

להזכיר - המטרה הכללית הוצגה: "כשינוי המצב הביטחוני בדרום" - מטרה זו הושגה בחלקה.

מטרות משנה:

• לתת מכה אנושה לחמאס - בשלב זה נראה שהיא הושגה אך לא במלואה וחבל, כי ניתן היה לעשות זאת.

• הפסקת הירי מעזה לישראל לתקופה ארוכה - בשלב זה נראה לי שהמטרה לא הושגה במלואה וספק מנקר לגבי העתיד, כפי שאכן מוכח במציאות היומיומית, למרות השקט היחסי.

• הברחת אמצעי לחימה לעזה - למרות ההבנות עם ארה"ב, מצרים וגיבוי אירופי - זה מעודד אך משאיר פתח לספקות, כפי שמוכיחים הגראדים המשופרים האחרונים.

• לתפוס שבויים מצמרת חמאס - לשבותם כקלף מיקוח לשחרור גלעד שליט. צעד זה לא נעשה וזאת החמצה רבתית, למרות שעם קצת מאמץ ותוכניות יצירתיות, ניתן היה לעשות זאת.

האם צה"ל השיג את כל המטרות?

להבדיל מהמשלה, צה"ל יכול להתגאות בכך שמבחינתו את המשימות שהוטלו עליו, כגון: להגיע לשלב ב' ולעצור בפאתי עזה, הוא עשה מהר, טוב ובהצלחה.

מבחינת הכנת הכוחות, הלוגיסטיקה, האימונים, המוכנות, המוטיבציה - צה"ל חזר לימיו הקודמים כשהמפקדים אומרים אחרי ומבצעים זאת בשטח בגופם, ועל כך צריך להעריך אותם ולהצדיע להם.

ירי על כוחותינו

בנושא זה היו יותר מדי תקלות וטעויות, ולמרות שזה קורה בכל מלחמה ובכל הצבאות, המקרים רבים מדי והנפגעים היו יותר מאשר מאש האויב. נכון שזירת הקרבות הייתה קטנה, צפופה, תאי שטח בנויים וסבוכים, ואף על-פי כן, יש לשאוף לתיאום טוב יותר ולזיהוי אמין יותר בתחקירים ובתיאומים לעתיד.

עמידת העורף ומשפחות החיילים

עם קשה עורף, כבר אמרנו גם במלחמת לבנון. ולכן עלינו רק לחזור ולכבד את האזרחים שנושאים בנטל תוצאות הקסאמים והגראדים, ומוכנים לתרום להצלחת המבצע ולתת מילה טובה וגיבוי לצה"ל ולממשלה גם למבצע הבא. מעבר לכך, למשפחות החיילים, ובמיוחד לאלה שנפגעו מאש כוחותינו, שלא הטילו אשם בצה"ל למרות הכאב, והבינו שהבנים נפגעו בהגינם על מדינת ישראל ולמענה.

שיהיה ברור וידוע, מצבנו לא טוב ואפילו גרוע. אין סימפטיה למנצח ולחזק, גם אם הוא צודק ויש לו נימוקים משכנעים, כמו 8 שנות קסאמים על שדרות ועוטף עזה. הראיה, הפגנות אנטישמיות באירופה ואפילו בטורקיה השכנה, שהייתה ידידותית, שנעלבה מהתנהגותו של אולמרט כלפי ראש ממשלתה טאיפ ארדואן.

התמונות מעזה, ההרס, המשפחות ללא בית, ההרוגים האזרחיים, הילדים שנפגעו, האתרים שיש להם כביכול חסינות משפטית בינלאומית כמו בתי חולים, מסגדים ואונר"א נפגעו קשה, למרות שהיו כנראה סיבות טובות - כמו מחסני נשק, ירי מאתרים מוגנים, הסתרת אנשי חמאס; אבל, בעולם זה לא עובד. גם אצלנו קמו רבים וטענו שהמלחמה לא פרופורציונלית, ואני אומר, תראו לי מלחמה בהיסטוריה שהייתה מידתית. אני לא רוצה מלחמה מידתית, אני רוצה ניצחון. אבל ניצחון לא מושג בפרופורציונליות והרי לכם התוצאות מעזה.

1. הכשל של אולמרט/ברק, שהשאירו את סיום המלאכה לביבי ולימין, בכך הם מחזקים הדעה שרק הימין יכול לעשות מלחמה וגם שלום.

2. הנוסחה בעניין שחרור שליט צריכה להשתנות, לא שחרור בכל מחיר, אלא מאמץ בכל מחיר, שזה שוני במהות, בגישה ובפתרון הסוגייה.

3. רוצחי הרב אל חי התגלו וחוסלו תוך 48 שעות. כל הכבוד לשב"כ ולצה"ל.

4. הטענות המתחסדות והמגוחכות על פגיעה בחשודים/מחבלים לא חמושים - מעליבות. רוצחים בדם קר ומבקשים יחס של מיוחסים, ועוד נותנים לטענות אלה באמצעות הדוברים של המרצחים זמן מסך וזמן רדיו. חבל מאוד.

הטעות שעשו במלחמת לבנון 2 הייתה שבמקום להגיע להכרעה, לפרק, להחליש, למוטט את החיזבאללה, הסתפקו בניצחונות מקומיים, חלקם אפילו מדומים לתקשורת, ובמקום לבצע מספר מהלכים קרקעיים בעלי עומק טקטי עם השלכות אסטרטגיות צבאיות ומדיניות, הסתפקו בפשרות צבאיות ופוליטיות שתוצאותיהן היו, שהשאירו את נסראללה על מקומו וחיזקו את מעמדו בלבנון ובהמשך את שליטתו בדרום לבנון.

המצב בעזה - המשך התסמונת

חבל שממשלת ישראל בראשות אולמרט ובתוספת שר הביטחון אהוד ברק לא למדו את לקחי לבנון ה-II. כמו בלבנון, כך בעזה, הביאו את צה"ל עד לשוקת אך לא נתנו לו לשתות מהמים, לאמור מ"פירות הניצחון".

צא ולמד: צה"ל, במסע מבריק ומוצלח, חותך את רצועת עזה לגזרים, מגיע לפרברי העיר עזה, כמעט ללא התנגדות רצינית ואז ללא הסבר רציונאלי צבאי עוצר, מגמגם, מתלבט על-פי הנחיות הממשלה, ושר הביטחון ברק מוותר למעשה על הניצחון, בנוקאאוט, ובוחר ניצחון בנקודות או לדעת רבים בתיקו מביש.

החיבור בין המבצע, גלעד שליט וחמאס היה טעות. את המבצע בעזה היו חייבים לנהל כאילו שליט לא שבוי, ואת המו"מ על שליט כאילו המבצע לא התקיים.

יתרה מכך, ניתן היה בקלות מבצעית יחסית, להגיע למנהיגי חמאס במאורותיהם התת-קרקעיות, אם זה בבונקר של בית חולים שיפא בעזה (שנבנה על-ידי ישראל) או במקומות אחרים - על-ידי יחידות נבחרות ללא צורך בכיבוש עזה והריסתה - לשלוף משם חיים או מתים את מנהיגי חמאס מהזרועות השונות, הן כקלף מיקוח חיוני בנושא שליט והן כקלף מדיני-מבצעי במלחמה בחמאס.

למה לא עשו זאת? לא קיבלנו הסבר. זה לא היה קשה מבחינה מבצעית, והיה מועיל מאוד מבחינה מדינית. הסוד יישאר אצל אולמרט וברק.

תזכורת לציבור: אחרי יציאת כוחות צה"ל מלבנון, בהוראת הרמטכ"ל אהוד ברק, בצורה חפוזה ומפוזרת, הכריז ברק בגיבוי הממשלה דאז, כי נגיב בחריפות על כל התגרות של חמאס. זה לא קרה. חמאס צחק לצה"ל בפנים, התחזק, התחפר, השתלט על כל דרום לבנון, זחל לעבר הגדר וביצע שתי חטיפות חיילים מוצלחות שהסתיימו בהרוגים, ללא תגובה צה"לית הולמת. אחרי מלחמת לבנון ה-II הבטיחו אותו דבר, כלום לא קרה בתחום הזה. אחרי מבצע עזה הראשון - הבטיחו כנ"ל ולא קיימו. אחרי מבצע עזה II (עופרת יצוקה), התהליך חוזר על עצמו.

מסקנה: חמאס מבין שממשלת ישראל מתחייבת להגיב, אך למעשה מהססת. לא רצינית, מגמגמת ולא מאוחדת בתגובה. את הוואקום הזה הם מנצלים ביעילות מירבית להתחמשות ולהתחזקות.

במאמרי - "החמצה או עידן חדש" - שפורסם באתר זה מיד לאחר המבצע, התייחסתי בהרחבה לתוצאות המלחמה. לצערי ולתסכולי, ניבאתי את התוצאות שאנו רואים היום בשל חוסר ההכרעה הצבאית - ולא מעט בשל כך - ברק גמר בחוץ. בצורה ציורית ספורטיבית, ניתן לתאר את המצב לקרב היאבקות או איגרוף.

ניקח לדוגמה קרב איגרוף, במשקל כבד, של 15 סיבובים ואז בסיבוב ה-14-13 מחליט המתאגרף המוביל, כאשר היריב במצב "גרוגי", מתנדנד, מדמם ולפני נוק-אאוט, להפסיק את הקרב חד-צדדית ולרדת מהזירה. ברור שהיריב בשלב זה מתחיל לחגוג ולצהול שהרי הוא החזיק מעמד, לא נפל, לא נכנע. זה מה שקרה לחמאס בעזה - ולא פלא שהוא החל בחגיגות ניצחון, מסעי גבורה וסיפורי עליבבא ו-40 השאהידים.