על שלום של כללים ושלום של פרטים

אז מי נמצא בפרטים, אלוהים או השטן? השטן כנראה, כי האלוהים נמצא בעמוד ענני הכללים הרמים אבל בעמוד האש הזרה המלחכת בארץ הולכים הפרטים ושורפים את התקווה, ושמו של השטן הוא העדר התקווה.

מדברים עליה היום. וטוב שמדברים, כי עם כל הסיבות הרבות לפקפק בשלום יש סיבה אחת טובה להאמין בו. זה השלום עצמו. אמת, איננו מכירים אותו. הוא לא חלק מהוויית חיינו. מאז עמדנו על דעתנו לא זכינו אנחנו בני הדור שבארץ ישראל לחיות יום אחד של שלום. איך הוא נראה? מה תואר פניו? איך נושמים אותו בריאות שהתרגלו לאוויר המחניק של איבה וחשש מפני התפרצותה הזדונית במרכולים ובאוטובוסים ובגבעות המסולעת של הארץ שכולה גבול ואין לה גבולות. האם יש לחמצן של ימי שלום טעם אחר מן החמצן שמשאיר בדרכי הנשימה שרידי ריחו הנורא של הדם? מה זה? זה וודאי לא חלום. זה כנראה איזה סך כל יום יומי מורגל בקטנות בו משכימים אנשים ונשים בבוקר לצאת לעמל יומם בלי להעלות על הדעת כי על כל צעד מאיים אורב ושומר מאבטח, זה לגדל ילדים על תוחלת של חולין שאינה מתגוננת ועל תקוות בהן הקדושה כובשת מכוח צווי החיים החותרים אל הנעלה ולא מכוח המתים התובעים לכפר על מה שהקריבו בנפשו של קרבן חדש מדי יום. זה כנראה סיפור של אחווה בין שונים העומד על וויתור מפייס בו זוכה כל צד בקופה כולה על-אף שחילקו אותה ביניהם. זה תדיר החף מכל ידיעה כי הוא נדיר ויקר המציאות ותמול שלשום לא העלה איש על הדעת כי הוא בכלל אפשרי. זה כנראה משהו פשוט עד למאוד מאוד גם בכללים וגם בפרטים, וטוב שמדברים בו בסביבותינו, כי אולי אולי עוד יבא גם אם לא יאמרו על ההרים מה יפו רגלי המבשר.

הספקנים הם יהירים. הניסיון מלמד כי הם צדקו תמיד יותר מן המאמינים. גם עכשיו הם מתנבאים בחוצות, ישראלים בחוצות ישראל וערביים בחוצות ערב, כי אין לתהליך או לשיחות או לתיווך האמריקני, היינו הך, כל סיכוי, ומה שהיה הוא שיהיה גרוע יותר, כי שלום לא יכול לצאת משיחות שלום, כי שיחות שלום הן על פרטים ועל פרטים כשהם הם סדר היום אי-אפשר לעולם להסכים.
אני אומר ספקנים אך הלוואי והיו רק ספקנים. נח להם ונח ולסולחיהם לראות בהם ספקנים. הם לכל היותר ספקנים באשר לשלום הנבואי היפה כל כך לדקלום ולציטוט אבל הם כופרים בשלום שבפרטים כי הם כואבים, בשלום שבמפות כי הן סרבניות, בשלום שגבולות כי גבולות מגבילים, בשלום שבהכרה הדדית בזכויות ובזהויות כי זכויות וזהויות נבנים ממתחים, ואוי לנו מן המנבאים כי כל המשנה ידו על התחתונה כי נבואות, אם מנבאים אותם תכופות, נוטות להגשים את עצמן. ואז נעמוד גם אנחנו גם הפלשתינים חמושים בפסימיות מכודנת, מנוכרים מן העולם, ומי יודע כמה זמן יעבור עד שניעף מעמוד כך מול אופקים נמוגים והפרטים יקומו עלינו ונאלץ אם נרצה ואם לאו לבחור אם להודות כי הביסו אותנו או לגייס את שאריות כוחנו כדי לנסות במאוחר לגבור עליהם. איזה בזבוז נורא של תוחלת.

גם לפלסטינאי המצוי יש סיבות טובות ומרובות להטיל ספק בשלום. גם הוא לא מתנגד לו התנגדות עקרונית. הוא אינו עולה בצריחי המסגדים ומכריז בקול גדול כי השלום כשלעצמו הוא איום על האיסלאם ועל האחים לאמונה הפלשתינים. גם הוא לא שולח נציגים לבירות העולם בשם העוינות העירומה לשלום כמושג. גם בקרבו כולם בעד שלום כאיזה מטרה אלוהית נשגבה, כמשאת נפש נבואית שהאל ממרומיו נטע בלבבות כל בני האדם בחלד וכל הבעיה לאלה מהם שיש להם בעיה היא בפרטים הקטנים, כגון ירושלים, כגון חוק השבות, כגון הזכות להפוך את לימודי הנכבה נוסח חמאס ללימודי ליבה, כגון היהודים עצמם, פרטים. בגדול, כפי שאומרים אחיהם בני ישראל בעברית החדשה והמתחדשת, רעיון השלום נטוע עמוק בליבם ובלב המאמינים עד שדתם עצמה נושאת שם שלום, אבל להסתעפויות המדיניות, הנובעות מן האמונה הנטועה בלב, למשמעויות הפוליטיות החברתיות התרבותיות אין אחיזה באזור בו אין לדידם לאיש זולתם דריסת רגל אלא אם כן הוא מקבל על עצמו את עליונות האל ומוחמד נביאו. פרט קטן.