שירת מרים התרחשה בעיצומה של חוויה נסית, בה איתני הטבע מתייצבים לימינו של עם ישראל כדי למלטו מעבדות. קהל של גברים ונשים חצה את ים סוף ויחד חוו חוויה נסית.
העם מגיב לחוויה בספונטניות רבה בשירת הים. נשות ישראל מוסיפות למעמד התפרצות ספונטנית בצירוף חן מיוחד של מחול, מקצבי תופים ושירה. בשירה יש דיאלוג בין המוני העם ובין הסולנית מרים הנביאה - "וַתַּעַן B>לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ ל-ה' כִֹי גָּאֹה גָּאָה סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם" [שמות ט"ו, 21].
במפורש מציין הפסוק - "וַתַּעַן
לָהֶם". מרים לא שרה רק "
לָהֶן". מרים שרה לכל הקהל - גברים ונשים - "
לָהֶם"!
הדור, שחווה את היציאה מעבדות לחירות, היה דור שגילה פתיחות. הביטוי המצמרר, הקובע "שֶׁקּוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה", לא יכול היה להתקבל.
כאשר החברה הישראלית מתנחלת בארץ ונלחמת את מלחמת הקיום, קיימת שותפות מוחלטת במאמץ הקולקטיבי של נשים וגברים. ספר במדבר פרק כ"א מסב את תשומת לבנו לשמחה המשותפת של כל הקהל בסיומה המוצלח של חפירת באר מים באזור צחיח מאוד. על-פי פסוק 17, לכבוד השמחה חובר שיר עם, עליו ניצחה אישה: "אַז יָשִׁיר יִשְׁרָאֵל אֶת הַשִֹׁירָה הַזּאת עֲלִי בְּאֵר
עָנוּ לָהּ". בעול ובנטל של חפירת הבאר נשא כלל הציבור כולל נשואי פנים, גם שירת השמחה הייתה משותפת לכלל הציבור, שיחד שר ואף נתן מקום כבוד לסולנית שכולם "
עָנוּ לָהּ".
אין ספק שקיימת עוצמת פער בין מציאות החיים המתוארת בספר שמות פרק ט"ו וגם בספר במדבר פרק כ"א, ובין הלכה שאנחנו מוצאים בתלמוד בברכות כ"ד, א', המתבססת על דברי האמורא שמואל, לפיו "קול באישה ערווה" אינו מתייחס לקול הדיבור, אלא רק לקול השירה. משום שקול שירה חושף יותר את מעמקי הנפש מאשר קול דיבור. לכן הצניעות מחייבת שאישה לא תחשוף את קול שירתה בפני גברים זרים.
ולשם גילוי נאות, אני מקליד את הרשימה הזו כשברקע אני מאזין לקולה של המשוררת
לאה גולדברג המקריאה משיריה וחווה אלברשטיין שרה. אומנם הווליום חלש, אך אני מקווה שאף לא רב אחד יפסוק לכתובתי, שעברתי עבירה כי "קול אישה בערווה".
