בדרום תל אביב, סמוך לגינת לוינסקי, הקימה העירייה אוהל מחסה נטול ועדות קבלה ומבחני מיון למיניהם עבור מסתננים מחוסרי בית מסודן ומאריתריאה שלא מצאו מסתור הולם ממזג האוויר החורפי והגשום שפקד את העיר.

היוזמה התקבלה על-רקע בקשתו של מנכ"ל מגן דוד אדום אלי בין, לאחר שאנשי מד"א אספו בסוף השבוע האחרון פליטים מחוסרי קורת גג אל בניינם והעניקו להם טיפול רפואי, מזון, מקלחת, מיטה חמה ובגדים שהיו נחוצים להם נוכח מצבם הירוד.

לאחר הטיפול החד-פעמי של מד"א חזרו הפליטים לרחובות הקרים והגשומים לחרדת בין ואנשיו, ובעקבות זאת פנו אנשי הארגון לעיריית תל אביב, וזו נענתה לפנייה והודיעה על הקמת אוהל מחסה לפליטים. גם שר הפנים אלי ישי הבטיח מצדו להיענות לכל בקשה לוגיסטית שתידרש.

יש לקוות שאחרי הגשם האחרון של החורף הזה, מדינת ישראל תצליח לקפל את האוהל הזה אחת ולתמיד. אלפי הפליטים בדרום תל אביב והמצוקה שבה הם חיים היא חבית נפץ חברתית שהמדינה טרם השכילה להתמודד איתה, ושקיים חשש לא קטן שלא ירחק היום שבו היא תתפוצץ לנו בפנים.

לא מדובר בהתמודדות קלה. לצד קיומה של חרדה מוחשית לריבונותה של מדינת היהודים נוכח פצצה דמוגרפית בדמות קולוניות סודניות ומאחזים פיליפיניים שצומחים לנו מתחת לאף, עומד נכמר לב היהודי הרחום. הוא מתקשה בכל פעם מחדש להתמודד עם תמונות המשפחות המועלות למטוס בחזרה לארצות מוצאן או למשמע סיפורם קורע הלב של פליטים שעברו עינויים תחת ידיהם של הבדווים בסיני.

נראה שאין כמאהל הזה בכדי לסמל את הדואליות שמאתגרת אותנו כל פעם מחדש: בעוד יד אחת שלנו חותמת על צווי החזרה ופועלת למניעת הצפת הארץ באלפי מסתננים בכל חודש, היד השנייה מסוככת על ראשיהם של הפליטים מפני הגשם בחוץ.