הבעיה מספר אחת: עורכי הדין

אם רוצים לטפל באמת בבעיית העומס הבלתי נסבל בבתי המשפט, צריך ללכת לשורש הבעיה. נכון, יש לה כל מיני ענפים ועלים כמו מבנים לא מתאימים, מחסור מסוים בשופטים, מערכת מיחשוב שלעיתים מקרטעת, שופטים לא יעילים ועוד. אך הבעיה האמיתית היא ריבוי עורכי הדין, המתפצלת לשתי בעיות משנה: יותר מדי עורכי דין שאינם טובים די הצורך ויותר מדי עורכי דין שאין להם פרנסה.

התוצאה של המצב הזה, גם היא כפולה: יש יותר מדי תביעות סרק שמוגשות משום שעורכי הדין לא מכירים מספיק טוב את החוק ולא מפרשים מספיק טוב את העובדות; ויש יותר מדי הליכים שנמרחים רק משיקולי שכר טירחה של עורכי דין. וזה לא רק בהליכים אזרחיים ומינהליים, אלא גם בהליכים פליליים. הרבה תיקים ניתן היה לסיים בקלות ובמהירות אילו עורכי הדין היו טורחים, בתור התחלה, להתייצב במועד ולא לבקש עוד ועוד דחיות כי יש להם יותר מדי תיקים במקביל.

הבעיה עם ריבוי עורכי הדין, כמאמרו המפורסם של מרק טוויין על מזג האוויר, היא שכולם מדברים על זה אך איש אינו עושה דבר. הלשכה מדברת על זה, שר המשפטים מדבר על זה, התקשורת מדברת על זה, הכנסת מדברת על זה. ומה יוצא מכל הדיבורים? עוד 2,000 ועוד 2,500 ועוד 3,000 עורכי דין מדי שנה. אז עד שהעסקנים והפוליטיקאים יזוזו, דומה שאין לבית המשפט ברירה אלא לקחת את העניינים לידיו.


לא יותר מתיק אחד לאותה שעה


הגיע הזמן להטיל הוצאות ריאליות וממשיות, כנגד קבלות, על מי שיוזם הליכי סרק או מאריך את ההליכים ללא כל צורך. הגיע הזמן שעורכי דין שפוגעים בלקוחותיהם, בצד השני ובמערכת כולה ישלמו מכיסיהם - בין אם בהוצאות אישיות ובין אם במקום לקוחותיהם. אין זה הגיוני שהלקוח, שברוב המכריע של המקרים אינו מבין דבר וחצי דבר בתחום המשפט, ישלם טבין ותקילין לא רק לעורך דינו שעשה את מלאכתו רמייה, אלא גם לצד השני ואולי גם לאוצר המדינה בגלל אותה שרלטנות של עורך דינו. נכון, קשה לדעת מתי עורך הדין אשם ומתי הלקוח הוא זה שהתעקש, אך ניתן לקבוע הליכים לבירור נקודה זו - או בבית המשפט או בבית הדין המשמעתי של הלשכה.

הגיע הזמן להטיל הוצאות אישיות ממשיות על עורכי דין שמאחרים לדיונים ללא הצדקה (במקרה הטוב) או שכלל לא מגיעים (במקרה הגרוע). הגיע הזמן לשלול בו במקום את הייצוג מסניגורים המבקשים לדחות דיונים של מרשיהם הנתונים במעצר, בנימוק שיש להם דיונים אחרים; לא ייתכן שעומס של הסניגור ישאיר את העצור/הנאשם במעצר אפילו יום אחד מיותר. במקרים כאלו, צריכים השופטים להודיע לסניגור שהייצוג נשלל ממנו ועובר לסניגוריה הציבורית. ואם היא לא עומדת במשימה - אפשר לעשות את אותו מהלך בכיוון ההפוך ולהעביר את הייצוג לעורכי דין מתוך מאגר שתקים הלשכה.

אלו רק כמה כיוונים אפשריים. מובן שלצד הטיפול בעורכי הדין, יש לטפל גם בליקויים במערכת השיפוט. צריך לעודד את השימוש באמצעים חילופיים (ענישה מינהלית, בוררות, גישור, פישור), אסור ששופטים יאחרו לדיונים, אסור שייקבע יותר מתיק אחד לכל שעה, אסור שייווצר צוואר בקבוק של תיקים שלכל אחד מהם מוקצבות חמש דקות, חובה להכשיר את השופטים בטכניקות ניהול ולעקוב אחרי יישומן, חובה לנהל את דיוני ההוכחות ברציפות, חובה לתת פסקי דין בפרק הזמן הקבוע בחוק. על שתי הנקודות האחרונות יהיה מי שיאמר, שהן תוצר בלתי נמנע של העומס. נכון, אבל ברור שדיונים מקוטעים ופסקי דין מאוחרים אינם רק עינוי דין, אלא גם גורמים לבזבוז זמן של כל המעורבים בתיק - ולכן שינוי המצב הנוכחי הכרחי כדי לשבור את המילכוד הקיים.