נכון שהשבוע שעבר היה הגרוע ביותר בבורסה בניו-יורק מזה עשור, אבל מצב הרוח העגמומי שורר עוד לפני כן, במיוחד בנוגע לכלכלת ארה"ב. הסיכון האמיתי אינו נעוץ בכמה אתגרים הניצבים בדרכה, אלא המנהיגות האומללה בראשותו של
דונלד טראמפ – טוען ניל אירווין בניו-יורק טיימס (יום ג', 25.12.18).
השילוב של התנהגות נשיאותית בלתי יציבה, ממשל שאינו מאויש במלואו, המשברים האפשריים שבפני הכלכלות האחרות וחוסר האמון בין בעלות הברית ושותפות הסחר העיקריות – זה מה שעלול להפוך אתגרים כלכליים רגילים למשהו גרוע יותר. קחו את שיחת הטלפון של שר האוצר, סטיב מנוחין, עם המנכ"לים של הבנקים הגדולים, שנועדה לוודא שיש להם די אמצעים נזילים כדי להמשיך להלוות ללקוחותיהם ולעסקים; זה מיד מעורר דאגה מפני מחסור במזומנים. ואז באות ההתקפות החוזרות ונשנות של טראמפ על הפדרל ריזרב, והדיווחים על כך שהוא בחן את האפשרות להדיח את נגידו, ג'רום פאואל.
לדעת אירווין, כל אלו מלמדים שממשלת ארה"ב עלולה לגרום לתוהו ובוהו במקום להיות סלע של יציבות אם המצב יחמיר. חוסר האמון במנהיגות העולמית הוא שמסביר את הפרדוקס בו קיימת הסכמה רחבה על כך שכלכלה המתפקדת היטב עומדת להתדרדר. האבטלה בארה"ב נמצאת ברמה הנמוכה ביותר מזה חמישה עשורים, הצריכה בעונת החגים היא החזקה ביותר מזה שנים, מדדי הייצור והשירותים עומדים על למעלה מ-60 נקודות, כאשר 50 הוא הקו שמלמד על צמיחה.
איתות האזהרה הבולט ביותר מגיע מהשווקים הפיננסיים, אבל שוק האג"ח – המשקף טוב יותר מאשר שוק המניות את הטלטלות הכלכליות – מצביע על האטה בקצב הצמיחה ולא על מיתון. הריבית על אג"ח האוצר לשנתיים עומדת על 2.56% - בהחלט לא שיעור שמלמד על מיתון. לשם השוואה: בדצמבר 2007, המועד בו החל המשבר שהגיע לשיאו שנה לאחר מכן, הריבית הייתה 3.12%.
רוב האינדיקטורים הכלכליים והפיננסיים אינם מצביעים על התרסקות בשנת 2019, אלא על חזרה לצמיחה מתונה יותר, כמו זו שהייתה נורמלית לחלוטין בשנים 2017-2010. השנה הנוכחית היא שהייתה יוצאת הדופן, בזכות דרישה גבוהה יותר לסחורות וההשלכות קצרות הטווח של הרפורמה במס. במובן זה, סבור אירווין, מה שקורה בימים האחרונים הוא תיקון בשוק והתאמה במצב הרוח העסקי, לכך שהמשק האמריקני חוזר לנורמה.
יש אכן כמה דברים במערכת הפיננסית העלולים להשתבש. חברות שלוו סכומים גדולים בשנות הריבית הנמוכה צריכות לפרוע אותם כעת; חלקן עלולות לפשוט את הרגל. מחירי הנפט ירדו בצורה כה חדה, עד ש-2019 תהיה שנה קשה לכמה מדינות המפיקות אותו. אבל החשש הגדול ביותר לקראת השנה הקרובה הוא שמדיניות גרועה תהפוך את הבעיות הקטנות יחסית הללו למשבר אמון רחב יותר.
מעבר להתקפות על הפד והמסרים המשונים של משרד האוצר, יש עוד סיכונים מכיוון וושינגטון. הסלמה נוספת במלחמת הסחר היא אפשרות ממשית. הפילוג בין הבית הלבן לקונגרס עלול להוביל לשיתוק. לכן יש להוסיף אתגרים משמעותיים הניצבים בפני מדינות אחרות: הברקזיט בבריטניה, ההפגנות בצרפת, קרבות התקציב בין איטליה לאיחוד האירופי וכמה סימנים לאיומים על מנהיגותו של שי ג'ינפינג בסין בשל מלחמת הסחר עם ארה"ב.
המצב הזה מנוגד למשבר של 2008, בו הממשל האמריקני היה מלא במקבלי החלטות מנוסים ובראשו עמד נשיא שבטח בשיקול דעתם, כאשר איש לא שמע על הברקזיט ואיש לא חלם על מלחמות סחר. בצומת קריטי באוקטובר 2008, נפגשו 20 שרי אוצר בוושינגטון ופרסמו הודעה בה התחייבו "להשתמש בכל הכלים הכלכליים והפיננסיים כדי להבטיח את היציבות והתפקוד המיטבי של שוקי ההון" וכדי "להבטיח שהצעדים יתואמו בצורה הדוקה, כך שצעדיה של מדינה אחת לא יבוא על חשבונה של יציבות המערכת בכללותה".
בהתחשב בהתפתחויות הגיאו-פוליטיות בעשור האחרון, קשה לדמיין הרמוניה כזאת כיום. קל יותר לדמיין איתותים סותרים ומצב בו כל מדינה פועלת לבדה ולטובתה. אבל אנחנו עוד לא שם, מדגיש אירווין. ובתשע שנות ההתרחבות האחרונה, הוכיחה הכלכלה האמריקנית את יכולתה להגיב לאתגרים, כמו המשבר בגוש האירו ב-2010 וצניחת מחירי הסחורות ב-2015.
הגאות של 2018 כנראה לא תחזור על עצמה, אבל אם מנהיגי ארה"ב ואירופה ישמרו על צלילות דעת – וזה רחוק מלהיות בטוח לאור האירועים האחרונים – אין שום סיבה ש-2019 תהיה שנה רעה. השאלה היא מה יהיה חשוב יותר: עקרונות היסוד הכלכליים או המנהיגות. ולהיות אופטימי, פירושו להאמין שהראשונים הם שיגברו.
