מעמדה החוקתי של זכות הערעור

לעתים נדירות שבנדירות מזדמן לבתי-המשפט לדון בתוקפם החוקתי של הוראות חוק וחקיקת-משנה, בכלל והוראות חוק וחקיקת משנה, בפרט. דרך כלל עוסק בכך בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בדונו בעתירות המוגשות בתקיפת מצח לבג"ץ. עם זאת יכולים לדון בכך גם בתי-משפט אחרים, בעיקר אגב דיון בתביעות המוגשות אליהם, הכורכות בהן שאלת תוקפם וגם/או שאלת אי-תוקפם של הוראות חוק וחקיקת-משנה זו וגם/או אחרת.

המרכז לאוקונומיה בישראל (חל"צ) שהינה בגדר ובמעמד של רשות מקומית, הגישה בקשה לבית המשפט העליון לפטור אותה מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון שחויבה היא לשלם ולהפקיד, בבית המשפט המחוזי - במסגרת הליך משפטי שניהלה היא נגד עיריית רחובות בשל מצבה הכלכלי הקשה. עוד נטען, על-ידה, כי אכרזת המיסים (גביה) ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות (הוראת שעה), התש"ס-2000, אוסרת על רשות מקומית לגבות תשלום הנתון במחלוקת משפטית, קודם לפסק -דין. לכן, ביקשה היא שרשם בית המשפט העליון יורה על השבת עירבון, בגובה של 10,000 שקלים שהפקידה היא כעירבון בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ועל קיזוז אגרת ההליך העיקרי.

רשם בית המשפט העליון קבע, כי בניגוד לטענת המערערת, הרי חובתה להפקיד העירבון, אינה קשורה כלל וכלל לסוגיית זכאותה של רשות מקומית לנקוט הליכי גבייה, בהתאם לאכרזת המיסים. עוד קבע הוא, כי אף אם יצא מנקודת הנחה כי מצבה הכלכלי של המערערת אינו מהמשופרים, לא שוכנע שאין ביכולת המערערת לשלם אגרה ולהפקיד עירבון בהעדר תשתית עובדתית למצבה הכלכלי. הרשם התייחס לעובדה שהמערערת הפקידה במחוזי סכום בסך -10,000 שקלים ולא הבהירה מקורו של סכום זה. לכן, קבע הרשם סכום העירבון להפקדה בקופת בית המשפט בגובה של 9,000 שקלים.

על החלטת רשם בית המשפט העליון, ערערה המערערת בפני שופט בית משפט העליון. המערערת דרשה, כי שופט בית המשפט העליון, יורה בית משפט זה על החזרת העירבון שהפקידה בבית המשפט המחוזי, על קיזוזו עם אגרת המשפט והעירבון אשר נקבעו בהחלטת הרשם.

המערערת הוסיפה וטענה בערעורה זה, כי בטרם מועבר הליך לדחייה או למחיקה בשל אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון, הרי זכות הגישה לערכאות מחייבת לקיים דיון במעמד הצדדים בו יטענו הצדדים בדבר מצבו הכלכלי של מבקש הפטור. שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, דחה ערעור המערערת.

השופט, סלים ג'ובראן, קבע - בפסק-דינו זה שניתן, אתמול כי אין מקום להתערבות בהחלטת הרשם שכן אין כל קשר בין הוראות החוק בדבר סמכות הגבייה של רשות מקומית לבין חובות הפקדת עירבון הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. כמו-כן, קבע השופט, סלים ג'ובראן, כי אין כל בסיס לטענת המערערת בדבר חובה לקיים דיון במעמד הצדדים טרם מחיקת הליך או רישומו לדחייה. משלא שילמה המערערת אגרת-המשפט ולא הפקידה העירבון הנדרש, הודיעה לה מזכירות בית המשפט העליון, כי ההליך נרשם לדחייה בפני רשם בית המשפט העליון.

במצב דברים זה ביקשה המערערת להורות על קביעת דיון, בטרם יימחק ההליך בו נקטה היא, כדי להראות חוסר מסוגלותה לעמוד בתשלומי האגרה והעירבון. בקשת המערערת נדחתה, בידי הרשם שקבע שאין הצדקה לדיון, במעמד הצדדים, בסוגיית האגרה והעירבון, שכן הכריע בסוגיות אלה, עוד בעבר. לפנים משורת הדין האריך פעם נוספת, רשם בית המשפט העליון המועד למערערת, לצורך הפקדת סכומי האגרה והעירבון, שנקבעו, על-ידו, בהחלטתו הקודמת.

המערערת טענה בפני שופט בית המשפט העליון, שמחיקת הליך בשל אי-תשלום אגרה או בשל אי-הפקדת עירבון נוגדת המשפט החוקתי הישראלי, משום שהיא פוגעת פגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטת המערערת, מחיקת ההליך, משמעותה חסימת דרכו של
מתדיין אל בית המשפט, באופן אשר שולל ממנו כליל זכות הגישה לערכאות, וכן פוגעת בזכות המתדיין לכבוד ולשוויון בפני החוק.

לטענת המערערת, הפגיעה בזכויות החוקתיות נעשית שלא מכוח חוק או לפי חוק, שכן ההסמכה למחיקת ההליך היא מכוח תקנות סדר הדין האזרחי. לטענתה, מדובר בפגיעה חסרת תכלית, שאינה תכלית ראויה, כאשר הפגיעה אינה מידתית משניתן להטיל את החיוב בעירבון ובאגרה כחלק מחיוב המפסיד בהוצאות בסוף ההליך. לכן, עתרה המערערת לצירוף שרת המשפטים וגם/או מנהל בתי המשפט לערעור, כדי שיוכלו לטעון לתכלית ההוראות המתירות מחיקת ההליך בשל אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון וביטול החלטת הרשם למחוק ההליך העיקרי.

המערערת טענה, כי הוראת תקנה 431 לתקנות סדר הדין, המתירה לשופט או לרשם למחוק ערעור בשל אי-הפקדת עירבון להבטחת הוצאות המשיב ותקנה 100 לתקנות, המתירה לשופט וגם/או לרשם למחוק הליך, בשל אי-תשלום אגרה, אלה סותרות זכויות חוקתיות הנגזרות מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ואינן עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

בית המשפט העליון קבע, כי תקנות אלה הותקנו עובר לתחולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ונוסחן לא תוקן, מאז, לכך חוסות תקנות אלה תחת מטרייתו של סעיף שמירת הדינים, הקבוע בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: "כי אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". מכאן, שתוקפן של תקנות אלה משומר ולא ניתן לתקוף אותן עוד.

בית המשפט העליון מוסיף בפסק-דינו זה, מעבר לצורך, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי גם אם הייתה המערערת טוענת שיש לשנות פרשנות התקנות, הייתה טענתה נדחית. בית המשפט העליון קובע בפסק-דינו, כי הניגוד לטענת המערערת שלא זכתה ליומה בבית המשפט, הרי היא זכתה ליומה בבית המשפט כל פגיעתה, אם בכלל מצטמצמת לזכות הערעור בלבד.

השופט, סלים ג'ובראן, קובע בפסק-דינו כי מעמדה והיקפה של זכות הערעור טרם הוכרעו בפסיקתו של בית המשפט העליון ולכן, יש לאזן זכות הערעור אל מול שיקולים נוספים דוגמת: סופיות הדיון, מניעת הליכי סרק בפני בית משפט ומניעת הטרדתם של המשיבים והבטחת הוצאותיהם.