מוזאון יהודי בלב בגדד: העירקים מגיעים, היהודים נעדרים והמיליציות מאיימות

הפתיחה אינה עוברת ללא התנגדות. ארגון בדר השיעי, המחזיק בכוח פוליטי וצבאי בעירק, יצא נגד המוזאון והאשים את מקימיו בקידום נורמליזציה עם ישראל. ראש הלשכה המדינית של הארגון, מוחמד נאג'י מוחמד, דרש לחקור את נסיבות הקמתו ולמצות את הדין עם המעורבים. הדברים ממחישים את המתח שבין הניסיונות לשמר את המורשת היהודית לבין ההתנגדות הפוליטית והאידאולוגית למיזם.

בית ספר יהודי שהפך למוזאון

המוזאון שוכן במבנה בית הספר שמש, שנוסד בשנת 1928 בידי הנדבן היהודי יעקב שלמה שמש. בית הספר פעל ברחוב א-רשיד, אחד הרחובות המרכזיים בבגדד, והעניק חינוך לתלמידים בני הקהילה היהודית וגם לבני עדות אחרות. בתקופת פעילותו הייתה הקהילה היהודית גורם משמעותי בחיי המסחר, החינוך והתרבות בעיר.

במהלך שנות ה-70 החרימו השלטונות העירקיים את המבנה והפכו אותו לבית ספר ממשלתי. בהמשך הושב הנכס לידי הקהילה היהודית, אך במשך שנים נותר מוזנח. לפי שאפק ניוז, עבודות השיקום לקראת פתיחת המוזאון נמשכו מעט יותר מחודשיים, ונעשו ביוזמת הנהגת הקהילה ובמימונה.

במסגרת השיפוץ הותאמו חללי בית הספר להצגת פריטים היסטוריים, מסמכים ותצלומים. המוצגים מאפשרים להכיר את החיים היהודיים בבגדד לא רק דרך מוסדות הדת, אלא גם באמצעות חיי המשפחה, הלימודים, התרבות והעיסוקים המקצועיים של בני הקהילה.

תעודות לימודים, מנורות ושרים יהודים

בין המוצגים במוזאון נמצאים תעודות זהות, מסמכים בכתב יד, תעודות סיום לימודים ורישומים של תלמידים שלמדו בבית הספר. לצדם מוצגות מנורות שבעה קנים, תשמישי קדושה, תצלומים משפחתיים וחפצים ששימשו את יהודי עירק בחיי היום-יום.

על קירות המוזאון תלויים דיוקנאות של אישים יהודים בולטים בתולדות עירק המודרנית. אחד מהם הוא ששון יחזקאל, הידוע גם כסאסון חזקאל, שכיהן כשר האוצר הראשון של עירק לאחר הקמת המדינה המודרנית בשנת 1920. פעילותו ממחישה את מעורבותם של יהודים במוסדות השלטון העירקיים בראשית המאה ה-20.

המוזאון מעניק מקום גם לתרומתם של יהודי עירק לתרבות המקומית. בין הדמויות המוצגות בו הזמרת סלימה מוראד, שנולדה למשפחה יהודית בבגדד והפכה בשנות ה-20 וה-30 לאחת הזמרות המפורסמות במדינה. מוראד התפרסמה בביצוע מוזיקה עירקית מסורתית ושירים עממיים, והייתה חלק בלתי נפרד מחיי התרבות של בגדד.

המבקרים העירקים מבקשים להחזיר את היהודים

בין המבקרים שפגשו כתבי רויטרס היה נביל עבד אל-חמיד, תושב בגדד בן 71, שכבר ביקר במוזאון פעמיים. לדבריו, תחילה התקשה להאמין שמוזאון יהודי אכן נפתח בעיר. בפעם הראשונה הגיע לבדו, ובביקור השני שב למקום עם בתו, רופאה במקצועה, ועם ילדיה.

עבד אל-חמיד סיפר כי התעניין במיוחד בתגובת הציבור העירקי לפתיחת המוזאון. הוא הביע תקווה שהמיזם יהיה תחילתו של שינוי רחב יותר ביחס למורשת היהודית, ואף קרא לאפשר ליהודים לשוב לעירק ולהשתתף בשיקומה. לדבריו, ליהודים היו רכוש, היסטוריה ומורשת בעירק, והם נמנו עם בוני המדינה המודרנית.

גם ההיסטוריון סעדי אל-עירקי בירך על פתיחת המוזאון וקרא להרחיב את הפעולות לשימור האתרים היהודיים. הוא הביע תקווה שגם בתי הכנסת ההיסטוריים ייפתחו מחדש, וכי הציבור יוכל להכיר את המקומות שבהם התפללו בני הקהילה.

בדיווח של שאפק ניוז סיפרה תושבת בגדד, רובא א-סעדי, כי אין להתעלם מתרומתם של היהודים לחברה העירקית. לדבריה, ראוי להפריד בין מחלוקות פוליטיות לבין ההיסטוריה, הדת והמורשת, ולהכיר בכך שהיהודים היו חלק מהחברה העירקית והותירו בה חותם תרבותי ואמנותי.

האיום השיעי: "האויב מקבל דריסת רגל בבגדד"

לצד התמיכה הציבורית, פתיחת המוזאון מעוררת התנגדות חריפה בקרב גורמים שיעיים המזוהים עם המחנה המתנגד לישראל. ארגון בדר, המחזיק במיליציה חמושה ובהשפעה פוליטית בעירק, פרסם הודעה שבה האשים את המוזאון בהיותו חלק מניסיון לקדם נורמליזציה עם ישראל.

ראש הלשכה המדינית של הארגון, מוחמד נאג'י מוחמד, כתב ברשתות החברתיות: "האויב מקבל דריסת רגל בבגדד". לדבריו, אין לראות בפתיחת המוזאון אירוע תרבותי תמים, משום שכלי תקשורת בישראל וגופים יהודיים בחו"ל סיקרו את פתיחתו בחיוב.

מוחמד טען כי מדובר בהפרה ביטחונית ותרבותית הפוגעת בזהותה הלאומית של עירק, ודרש לחשוף את זהותם של כל הגורמים שאישרו את הקמת המוזאון או סייעו לפתיחתו ולהעמידם לדין.

טענותיו של הארגון אינן נתמכות בראיות למעורבות ישראלית בהקמת המוזאון. לפי רויטרס, מדובר במיזם של הקהילה היהודית המקומית, שמומן במלואו ממשאביה. עצם העובדה שפתיחת המוזאון זכתה לסיקור בכלי תקשורת ישראלים אינה מעידה על מעורבות ישראלית בהקמתו.

בשלב זה לא דווח על החלטת ממשלת עירק לסגור את המוזאון בעקבות דרישות הארגון, ואין מידע מאומת על פתיחת הליכים משפטיים נגד מקימיו.

האישה שמבקשת להציל את שרידי המורשת

מאחורי שיקום בית הספר ההיסטורי עומדת ח'אלדה פואד אליהו, רופאת שיניים בת 64, ילידת בגדד למשפחה יהודית, העומדת בראש הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בעיר. היא מובילה מאמצים לשימור הנכסים והאתרים הקשורים לתולדות יהודי עירק.

לדברי עורך הדין א-תמימי, ההחלטה להפוך את בית הספר למוזאון התקבלה על-רקע השינויים שחלו באזור. הרחוב והסביבה הפכו במהלך השנים למרכז מסחרי הכולל מחסנים ובתי עסק, והמבנה כבר אינו מתאים לשמש מוסד חינוכי. הפיכתו למוזאון נועדה לשמור על זכרו ולמנוע את אובדן המורשת שהוא מייצג.

אליהו אינה מסתפקת במבנה אחד. לפי רויטרס, היא מבקשת להמשיך ולשקם אתרים יהודיים נוספים ברחבי עירק. המיזם הנוכחי עשוי לשמש בסיס לשימור בתי כנסת, מוסדות קהילתיים ואתרים היסטוריים אחרים, שחלקם ננטשו או שינו את ייעודם לאחר עזיבת מרבית בני הקהילה.


הקהילה שהייתה חלק מלבה של בגדד

תולדות היהודים במסופוטמיה משתרעות על פני יותר מ-2,500 שנה, מאז גלות בבל. במשך מאות שנים הייתה בבל מרכז חשוב של החיים היהודיים, של לימוד התורה ושל היצירה ההלכתית. התלמוד הבבלי, שהתגבש בבתי המדרש של בבל, נותר עד היום אחד מיסודות ההלכה והמסורת היהודית.

בעת החדשה מילאו יהודי עירק תפקיד מרכזי במסחר, בבנקאות, בחינוך ובתרבות. בבגדד פעלו בתי כנסת, בתי ספר, מוסדות צדקה ועסקים בבעלות יהודית, והקהילה הייתה מעורבת בחיי העיר ובכלכלתה. בראשית המאה ה-20 היו היהודים כחמישית מאוכלוסיית בגדד.

מצבה של הקהילה הידרדר במהלך המאה ה-20. בפרעות הפרהוד, שהתרחשו בחג השבועות בשנת 1941, נרצחו יהודים רבים ונבזז רכושם. בהמשך, על-רקע החרפת העוינות כלפי היהודים, ההגבלות על חייהם וההתפתחויות הפוליטיות באזור, עזבו רוב בני הקהילה את עירק.

בשנים 1950-1952 עלו לישראל כ-125 אלף מיהודי עירק, בעיקר במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. היציאה ההמונית שינתה את פני הקהילה, שהייתה במשך דורות אחד המרכזים החשובים של העולם היהודי.

כיום נותרו בבגדד יהודים בודדים בלבד. בחבל כורדיסטן חיים, לפי נתונים שהובאו ברויטרס, כ-90 יהודים ממוצא כורדי. מספרם הזעום של בני הקהילה שנותרו בעירק ממחיש את הפער בין עברה היהודי העשיר של המדינה לבין המציאות הדמוגרפית הנוכחית.

המוזאון מספר גם את סיפורם של יהודי ישראל

פתיחת מוזאון שמש נושאת משמעות מיוחדת גם עבור יוצאי עירק בישראל וצאצאיהם. חלק גדול מהמשפחות שעזבו את בגדד, בצרה וערים אחרות הותירו מאחוריהן בתים, מוסדות קהילתיים, בתי כנסת ורכוש רב. מסמכי בתי הספר, תצלומי המשפחות והחפצים האישיים המוצגים במוזאון עשויים לשמש עדות לעולם שהיה ואיננו.

אלא שדווקא מי שקשורים באופן הישיר ביותר למורשת הזאת אינם נוכחים במוזאון. לפי נציג הקהילה, מאז פתיחתו עדיין לא הגיעו אליו מבקרים יהודים. עבור חלק מצאצאי יהודי עירק החיים בישראל, הביקור בבגדד גם אינו אפשרות מעשית בשל היעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות והאיסורים החלים בעירק על קשרים עם ישראל.

הארגון האמריקני JIMENA, הפועל לשימור מורשת יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, בירך על שיקום בית הספר, אך העלה שאלה עקרונית: כיצד אפשר לשמר את מורשתה של קהילה בלי לאפשר לצאצאיה להשתתף בתהליך ולהגיע לאתרים שהיו שייכים למשפחותיהם.

על-פי דיווחי התקשורת הבינלאומית, ממשלת עירק לא הובילה טקס רשמי רחב לפתיחת המוזאון. המיזם נשען על יוזמתם של שרידי הקהילה היהודית ועל מאמצי שיקום מקומיים, דווקא בתקופה שבה הקשרים עם ישראל עדיין נחשבים נושא רגיש במיוחד בזירה הפוליטית העירקית.

המוזאון החדש משקף אפוא שני תהליכים מנוגדים המתרחשים בבגדד: התעניינות מחודשת של תושבים בהיסטוריה היהודית של עירם, ומנגד התנגדות פוליטית חריפה לכל ביטוי של נוכחות יהודית העלול להתפרש כקשור לישראל. בשעה שתושבי בגדד עומדים מול תעודותיהם ותצלומיהם של יהודי העיר, מרבית צאצאיהם של בעלי התעודות חיים כיום הרחק ממנה.